ביום שלישי האחרון, ה5 באוקטובר 2021, אני ובן פרידהיים התחתנו. הייתה חוויה כל כך משוגעת ועוצמתית וידעתי שאני צריכה לפרוק אותה איפשהו. אז נכון, עיקר עיסוקה של הפומלה זה דברים שקורים בתרבות הפופ, אבל היי, אני תרבות הפופ של עצמי (או משהו כזה), ולכן החלטתי שאין מקום ראוי יותר מאשר האתר הזה כדי לסקר את החתונה של עצמי. אני אתחיל מהסוף: היה משוגע. אחרי אירוסין של למעלה משנתיים, שבמהלכם פרצה מגיפה עולמית וארגון חתונה הרגיש כמו משימה בלתי אפשרית, היה כמעט לא יאומן שהגענו לרגע הזה, ושהכל הסתדר כל כך טוב.

את החתונה בחרנו לקיים בגן האירועים מטעים בזכרון יעקב, בעיקר כי היה חשוב לנו שהחתונה תהיה בסביבה נעימה, ומטעים יושב בגני רמת הנדיב על צלע ההר של זכרון יעקב (פחות מתחברים לאולמות אירועים שנמצאים בחלק האחורי של תחנת דלק). הגן מוקף בעצי זית והאווירה בו הרגישה נינוחה וקסומה. האוכל היה ממש טעים – לפחות לפי מה שאמרו לנו האורחים – והכל הרגיש נכון.

את החתונה צילמה במקצועיות ושלמות לייה רוז-מגן, שמעבר לזה שגרמה לבן ולי להיראות הכי יפים שיכולנו להיראות, הייתה גם שלווה, מרגיעה וחרוצה, ולא הפסיקה לצלם לרגע. על המוזיקה היה אחראי דיג'יי רמזי, שקלט אותנו בדיוק והיה הכי מרים שיש. לא הפסקנו לקבל מחמאות עליו, ואני יודעת שכל הזוגות אחרי החתונה אומרים את זה על הדיג'יי שלהם, אבל שלנו באמת עשה את האירוע הזה הכי שמח שהוא יכל היה להיות. בכל מקרה, בלי השניים האלה האירוע לא יכל היה להיות מדהים כמו שהוא היה.

ועכשיו קצת הגיע הזמן לעוף על עצמי: השמלה הראשונה (והמרכזית) הייתה בעיצובו של סטודיו Solace London, מלווה בנעליים של גוצ'י ועגילים של שאנל. את האיפור שיער ההורס עשתה איילת שמעוני. הרגשתי הכי זוהרת בעולם והייתי מאוד מרוצה מהסטיילינג של עצמי. השמלה השניה הייתה מעדיקה, עם נעליים מנומרות מאסוס. אפשר גם קצת לעוף על בן, שלבש חליפה הורסת של הוגו בוס.

ובסוף, צריך לדבר על רכבת ההרים הרגשית שהיא חתונה. זו חוויה עוצמתית ומלאה באימוציות – הרבה יותר אימוציות ממה שתיארתי לעצמי – ולקרוא לערב הזה "בלתי נשכח" אולי יהיה קלישאה, אבל אחת שבמקרה הזה אין להתכחש לה. הגוף עובר כל כך הרבה בפרק זמן כל כך קצר: המתח וההתרגשות שבשבועות והימים שקודמים לאירוע, שרק הולך ומבעבע לקראתו; הכאב ראש שכרוך בארגון האירוע (בפרט בימי קורונה) והדאגה מהפרטים הקטנים; האהבה מכל המשפחה והחברים שהייתה ההרגשה הכי משכרת בעולם; ובסוף, מין שמחה ענקית כזו. גם על זה שהצלחנו, החתונה קרתה, וקרתה בהצלחה, וגם על שפשוט התחתנו.

ביום שאחרי החתונה הייתי הפוכה. לא מהנגאובר, אלא מהסחרור של כל הדברים שקרו. כהרגלי, מיד התחלתי לחשוב על מה היה פחות טוב. על זה שבאמצע החתונה הרגשתי לא טוב לרגע, וכמה שזה היה מבאס, על אורחים מחו"ל שלא הצליחו להגיע, על כל מיני שטויות. ואז עצרתי ועשיתי החלטה מאוד מודעת למנות בראש שלי את כל מה שהיה טוב. והבנתי כמה טוב היה, בכמה אהבה היינו מוקפים, וכמה אנחנו אסירי תודה שיש לנו אחד את השני, ושהיה לנו כזה ערב נפלא כדי לחגוג את כל זה. 

הקודם
הבא

כל התמונות צולמו על ידי לייה רוז-מגן