לפני קצת פחות מחודש, שיחררה סלינה גומז מיני-אלבום (EP) חדש בשם "Revelación" – אוסף של שבעה שירים, שכולם בספרדית, ניסוי מוזיקלי ראשון מסוגו עבור הזמרת. סלינה אף פעם לא הייתה האהובה עליי מבין זמרות הפופ של ימינו – מעולם לא התרשמתי מהעוצמות של הקול שלה או מהשירים שלה – לכן זה לא מפתיע שלקח לי מספר שבועות לתת צ'אנס אמיתי לאלבום החדש. אבל איזה מזל שנזכרתי, כי כבר בהאזנה הראשונה מצאתי את עצמי נהנית מכל שנייה, והעולם צריך לדעת: יש פה אלבום מעולה.
אני חושבת שהקריירה המוזיקלית של סלינה עד היום הזה הייתה מאוד מבולבלת, משהו שאפשר להגיד כמעט על כל הכוכבות מבית דיסני / ניקולודיאון. היא התחילה עם ההרכב Selena Gomez and the Scene, שמאז הספקנו לשכוח (זה באמת היה הרכב או סתם גימיק?) ומשם פצחה בקריירת סולו שהניבה כמה להיטים נחמדים יותר ("Hands to Myself" המופתי) ונחמדים פחות ("Taki Taki" רווי הקרינג'), אבל היא לא באמת הצליחה לבסס את עצמה כמעצמת פופ עם סאונד ייחודי, ובהתאם, המבקרים אף פעם לא עפו עליה.
אבל סלינה גומז אינה אישה חלשה כלל וכלל, והיא התמידה במוזיקה למרות כל המלעיזים, והמשיכה להבשיל עם הסאונד שלה – והאלבום "Revelación" הוא ההתגלמות של הבשלות הזו. כמו אישה שמתקרבת לקץ שנות ה20 לחייה, נראה שסלינה גומז הבינה מה היא כן ומה היא, ועשתה בחירות מחמיאות שמתכתבות עם כל הדברים האלה: הביט איטי יותר, הטונים נמוכים ורכים יותר, והשירה בספרדית, בצורה לא מוסברת, מחמיאה לקול שלה הרבה יותר מאנגלית. היא מאפשרת לגוון קול הנעים שלה ולפרסונה המגניבה שלה לצאת החוצה עם שירים שלא מצריכים מנעד ווקאלי של דיוות פופ.
זה בא לידי ביטוי בשיר "De Una Vez" – שיר נעים עם ביט רגוע ולחן נעים שמדבר על כמה שהיא למדה לאהוב להיות רק עם עצמה. הכי בגרות. השיר המצטיין של האלבום הוא "Baila Conmigo": הוא קצת בלדה וקצת רגאטון וגם קצת שיר אורבנו, שיתוף פעולה עם Rauw Alejandro הפורטו-ריקני, שהוא פשוט תענוג של שיר. הוא גם מרים וגם מרגש, שזה שילוב מצוין. גם פה היא עושה בחירה חכמה: היא משתפת פעולה עם זמר שיש לו קול חזק יותר משלה, אבל מוניטין ידוע פחות: הוא שר את החלקים הגבוהים והאימוציונלים של השיר, היא מביאה את הקהל. יין ויאנג מוזיקלי.
כבר ב2020 הביעה סלינה גומז רצון לעשות מוזיקה בספרדית. הזמרת בעצמה ממוצא מקסיקני מצד אביה. כנראה זה משהו שנוגע למקום של תרבות ומורשת, אבל ההחלטה להוציא שירים בספרדית היא לא בדיוק החלטה נועזת בהקשר המסחרי: בעשור האחרון, מוזיקה לטינית וספרדית פרצה למיינסטרים, עם אמנים ואמניות בולטים במיוחד שמגיעים לפסגות המצעדים באופן די קבוע, כמו רוסליה הנפלאה או לואיס פונסי. כנראה הפופולריות הגוברת מסמנת לחברות התקליטים והאמנים שמוזיקה בספרדית היא כבר מזמן לא נישה קטנה בחלקו הדרומי של הגלובוס, וזה התזמון המושלם לסלינוש לקחת את הסיכון.
הסיכון האמיתי שסלינה גומז לקחה עם"Revelación" לא מסתכם בשפה שבה הוא הוקלט – אגב, מעניין לציין שסלינה בעצמה לא דוברת ספרדית שוטפת, והיא נעזרה במאמנת שפה שעזרה לה עם המבטא, עם אוצר המילים ועם סלנג – הסיכון שסלינה לקחה פה הוא בסגנון המוזיקלי החדש שהיא מתנסה בו. זו פעם ראשונה שהיא מקליטה שירים לצלילי ביט של רגאטון ופעם ראשונה שהיא יוצרת מוזיקה שלא נופלת בדיוק בהגדרה של פופ. זה סיכון שהשתלם, כי האלבום הזה הוא הדבר הכי טוב ששמעתי מהזמרת. אני מאמינה שבהרבה מובנים האלבום הזה גם יעזור לסלינה לקבל קצת יותר הערכה בעולם המוזיקה, לגרוף קצת פרסים, ולכבוש עוד קצת מצעדים.
"Revelación" הוא אלבום שיכול להיות קל לפספס, אבל באמת שחבל. סלינה גומז איננה מלכת הפופ וגם לא תהיה, אבל האלבום הזה מראה שהיא גם לא צריכה להיות. עם ביטים נעימים וסגנון מוזיקלי חדש ומרענן עבור הזמרת, הוא מוציא את מה שטוב בקול שלה, את הפרסונה הבטוחה והעוצמתית שלה, ואת הפוטנציאל הגדול שעדיין יש בזמרת. הוא מתנגן אצלי בלופים מאז שהאזנתי לו לראשונה, וראו זאת כהמלצה רותחת: לכו להאזין כמה שיותר מהר.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה