8. העונה השלישית של חתונמי
כבר הספקנו לשכוח, אבל בחודשים הראשונים של המגפה המוזרה הזו, לצד הדיונים בדבר מקדמי הדבקה והנחיות חדשות, היו גם דיונים רבים על דניס והדר, ניר והגר, אמיר ודנית. העונה השלישית של חתונמי ליוותה אותנו בעודנו הסתגלנו לחיים החדשים שלנו בצל מגיפת הקורונה, והייתה האסקפיזם המושלם: כמה כיף לדבר על צרות של אנשים אחרים (שצולמו הרבה לפני פריצתו של הנגיף) ולהרגיש מומחי זוגיות לרגע כשבחוץ העולם הולך לעזאזל. היופי בחתונמי הוא שלצד העובדה שמדובר בריאליטי טראש, הסדרה עדיין מצליחה להוציא את גווניהם האמיתיים והאנושיים של האנשים שמשתתפים בה, ולהראות שהם באמת ובתמים עוברים תהליך  משמעותי. ואני עדיין שרופה על הגר.

7. "The Gentlemen", סרטו של גאי ריצ'י
בזמן הקצר בו בתי הקולנוע עדיין היו פתוחים ב2020, הספקתי ללכת לראות את הסרט "The Gentlemen" של גאי ריצ'י במקום האהוב עליי בעולם, קולנוע לב בתל אביב. מאז, הספקתי לראות אותו עוד פעמיים. הוא לא סרט מהפכני בשום צורה והוא לא מאתגר ברמה האינטלקטואלית, אבל הוא פשוט סרט כיפי מתחילתו ועד סופו. גאי (אני כל הזמן מתפתה לקרוא לו "גיא") ריצ'י הוא בימאי עם סגנון ייחודי משלו, שאפשר לאהוב או לא לאהוב, ואם אוהבים – הסרט הזה בא בול. הבימוי והצילום מצוינים, צ'ארלי האנם הורס, יו גראנט קורע ומת'יו מקונוהיי משחק בגדול את עצמו. אז הסרט כנראה לא ישנה את חייכם, אבל הוא דרך נפלאה לזכור כמה קולנוע זה דבר מופלא ולמה אני מתגעגעת אליו כל כך.

6. האלבומים בהפתעה של טיילור סוויפט
מבין כל האנשים שניתבו את ימי הבידוד למקום חיובי, טיילור סוויפט הצטיינה במיוחד: במקום לשבת באחוזה שלה וללרלר על כמה קשה לה בקורונה, הלכה טיילור וכתבה שני אלבומי אינדי-פולק מופלאים, יחד עם אארון דסנר מהלהקה The National והפרטנר המוזיקלי הוותיק שלה, ג'ט אנטונוף. אבל החלק היפה בסיפור הוא שהיא עשתה זאת לגמרי בהפתעה, עם אפס פרומו – ככה סתם, מתנה מטיילור – ולא פעם אחת, אלא פעמיים! שני האלבומים היו שינוי מוזיקלי נוסף עבורה, עצובים יותר ופולקולוריים יותר (pun intended), עם טאץ' נוגה כיאה לימי הקורונה וליריקה שמזכירה לנו שטיילור סוויפט מעולה בלספר סיפורים. נכון שבעמקי נפשי אני מתגעגעת לטיילור מלכת הפופ, אבל גם טיילור בגרסת סיימון וגורפינקל הרימה לי מאוד.

5. יוון
חובבי טיסות כמוני חוו מכה בימי הקורונה, בהם תעשיית התיירות הושבתה כמעט לחלוטין. אבל מדינה אחת נצצה בשמיים קודרים של טיסות מבוטלות, וזו יוון. המדינה פתחה שעריה, אייה ומסעדותיה לישראלים, ואני ובן זוגי היינו מהראשונים להסתער. יוון זו מדינה שאני אוהבת תמיד, כי יש בה קצת מהכל: את האוכל מהטעימים בעולם, מלא תרבות, נופים נפלאים, אווירה של ים תיכון עם יותר אירופה מבארץ. אבל ההרגשה הכיפית של להיות בחו"ל התעצמה פי כמה בתקופת הקורונה: זו הרגיש כמו פריבילגיה אמיתית, כמו תענוג שאין לדעת מתי יקרה שוב. הערכנו כל שניה בטיול הזה, והוא הרגיע את הפאניקה לטוס לפחות לתקופה קצרה שלאחר מכן.

4. חזרתה של ליידי גאגא לפופ עם "Chromatica"
ליידי גאגא היא סוג של אלוהים בשבילי. המוזיקה שהיא עשתה בתחילת העשור הקודם השפיע באופן בלתי הפיך לא רק על עולם הפופ, אלא גם עליי באופן אישי. בחמש השנים האחרונות, גאגא לא סיפקה הרבה פופ – היא עשתה אלבום ג'אז, ואז אלבום סוגשל קאנטרי-רוק. אבל הכל השתנה עם האלבום "Chromatica", אשר הכריז את חזרתה של גאגוש לז'אנר שהיא עושה הכי טוב: דאנס פופ. הוא אינו אלבום מושלם: היו באלבום שירים נפלאים (כמו הדואט עם אריאנה גראנדה, "Rain On Me", שיצא בתחילת ימי הקורונה והרגיש כמו מזור לכאבנו, וכן זכה בשיר השנה בVMA, ו-"Fun Tonight" המצוין), לצד שירים טובים פחות, אבל הוא ללא ספק הצליח לגרום לי לעשות את מה שגאגא רצתה שמאזיניה יעשו: להרים. לאביו גאגוש.

3. העונה השלישית של "Dark"
הסדרה הגרמנית "Dark", או בשמה העברי המעט צולע "אפל", היא מהדברים הטובים ביותר שכיבדו את ספריית התוכן של נטפליקס. אין הרבה דברים שאפשר לומר מבלי לספיילר במקצת את העלילה, רק להגיד שהיא עוסקת במסע בזמן, אבל לא בקטע מעפן.  הסדרה ראויה לשמה: היא כבדה בטירוף ואין בה רגע אחד מצחיק, אבל זה לא חשוב, כי העלילה כל כך מבריקה, מרתקת ומלאת טוויסטים שלא נשאר הרבה מקום לצחוק. העונה השלישית והאחרונה של הסדרה הלכה וסיבכה עוד יותר את העלילה הגם-ככה מורכבת של שתי העונות הראשונות, ואפילו הייתה מעייפת לרגע, אבל היא הצליחה לסגור את הסדרה בצורה כל כך מושלמת, חכמה וראויה והצליחה להאיר כמה מהשעות האפלות (הבנתן?) של 2020.

האלבום "Imploding the Mirage" של הקילרז
מי שמכיר אותי אישית, יודע שהקילרז הם אהבת חיי מזה למעלה מעשור, אז אני מודה מראש שאייטם זה ברשימה חוטא בחוסר אובייקטיביות. ובכל זאת, אני לא יכולה להתעלם מהאושר הצרוף שאלבום חדש של הקילרז גורם לי להרגיש, עוד לפני שבכלל יצא לי להאזין לו. במקרה הזה ספציפית, לא היה מדובר בסתם אלבום חדש של הקילרז, אלא באלבום מצוין של הקילרז – לא משהו שבהכרח אפשר לומר על שני האלבומים שקדמו לו. חובבי הסאונד של הלהקה ימצאו בו להיטי קילרז פר-אקסלנס, אבל קצת יותר בוגרים ומתוחכמים משיריהם שכולנו מכירים ומכירות. אני שומעת את "Caution" ו-"Fire in Bone" בלופ כבר חודשים, למשל. וגם האלבום ארט מהמם. בכל מקרה, יאללה אני מעריצה שרופה הם היו מגיעים למקום 2 גם על רעש לבן.

1. האלבום "Fine Line" של הארי סטיילס
למרות שהוא טכנית יצא ב2019 (אבל ממש בסופה), האלבום "Fine Line" של הארי סטיילס, אם להגיד בפשטות, עשה לי את 2020. מודה שלא ציפיתי. אני יודעת שהוא עשה את הפיבוט לפופ-רוקנרול איכותי כבר ב2016 כשיצא עם הסינגל Sign of the Times, אבל זה לא עד האלבום הזה ששוכנעתי סופית: הארי סטיילס הוא קרן אור זוהרת בעולם המוזיקה, כוכב רוקנרול אמיתי, ומי שעשה לי את 2020. "Fine Line" הוא אלבום פופ מושלם. זה לא רק הקול המופלא של סטיילס, שגורם לשירים כמו "Falling" ו-"Adore You" להמריא, או ההפקה האלגנטית והמתוחכמת. בעיקר, "Fine Line" הוא אלבום שנכתב מהלב, שמצליח לרגש, להרים ולהקסים, ושבגדול מתנגן אצלי בלופ כבר למעלה מ12 חודשים. מאחלת לנו ש2021 תהיה קסומה כמו האלבום הזה.