טיילור סוויפט לא רגועה. בפעם השניה לשנת 2020, הודיעה הזמרת בבוקר בהיר אחד באמצעות סדרת תמונות באינסטגרם שהיא הולכת לשחרר אלבום חדש בעוד מספר שעות. ככה, בהפתעה, בלי שום הכנה או מסעות יח"צ. הפעם הראשונה שקרה אותו הדבר בדיוק הייתה ביולי האחרון, עם האלבום "folklore" – אלבום שכולו יצירות אינדי-פולק שכתבה בבידוד הקורונה, אשר סימן שיפט מוזיקלי עבור הזמרת. קהל המאזינים התאהב בסאונד החדש, המבקרים הרעיפו שבחים. העולם הרגיש שההפתעה הזו מבית היוצר של סוויפט הייתה תענוג מקרי וחד פעמי, רגע אחד קטן שממתיק את 2020 המרה.
אף אחד לא ציפה שהיא תעשה את אותו הדבר שוב. אבל טיילור סוויפט כבר שנים עושה הפוך ממה שמצפים ממנה, וכך לפני יומיים הוציאה במפתיע את אלבומה החדש, התשיעי במספר, "evermore". היא תיארה אותו כ"אלבום אחות" של "folklore" שקדם לו, וסיפרה איך היא ויוצרי האלבום הראשון (אארון דסנר מהלהקה דה נשיונאל, בון איבר, ג'ק אנטונוף ועוד כותב מסתורי שארחיב עליו בהמשך) פשוט "לא הצליחו להפסיק לכתוב שירים", וניצבו בפני האופציה של לגנוז את מרבית פרץ היצירה הזה, או לזרום איתו. ואכן הם זרמו – וכך נוצרו 15 שירים נוספים שמרכיבים את "evermore".
ואכן "evermore" הוא המשך ישיר של האלבום הקודם, ממש שני אלבומים תאומים. גם פה טיילור סוויפט מתמסרת לסאונד הפולקלורי (אין פה ניסיון במשחק מילים מתוחכם – מדובר במוזיקת אינדי-פולק לכל דבר ועניין), סאונד שלוקח אלף צעדים אחורה ממניירות הפופ שסיגלה לעצמה בכמה אלבומיה הקודמים, עם ווקאלז רכים והמון כלי נגינה אקוסטיים. "folklore" היה אלבום מפתיע ומלא רגעים קסומים. "evermore" הוא אלבום קסום ויפה אפילו יותר, והוא עוד מפגן לכוח האינסופי שיש לטיילור בתור כותבת שירים – היכולת שלה לספר סיפורים ולייצר עולם שלם של דמויות ודימויים מתחזקת ומשתפרת עם כל מילה שיוצאת לה מהפה.
אך בשונה לקודמו, באלבום "evermore" אין את אלמנט ההפתעה. אין את השוק שטיילור סוויפט התחילה לכתוב אינדי-פולק, אין את ההלם שהיא עבדה על אלבום עם יוצרי אינדי, אין את ההסתגלות לסאונד החדש שלה. האלבום החדש נשמע כמו אלבום b-sides של האלבום הראשון, אוסף השירים הגנוזים שברגע האחרון הוחלט לתת להם לצאת לאוויר העולם, ולמרבה ההפתעה כולם בעצם מסכימים שאלו השירים הטובים ביותר. זה במידה פועל לרעתו של האלבום, שלרגעים מרגיש, סליחה על המילה, משעמם – הרגשה של "אוקיי הבנו" כזו. לא משנה כמה מרתקים הסיפורים שהיא מספרת בליריקה שלה, כשיש סה"כ 30+ שירים בעלי הפקה מוזיקלית סה"כ דומה, בשלב מסוים קשה להרגיש את אותו הניצוץ.
אבל אי אפשר שלא ליהנות ולהתרגש מהשמיעה, כי טיילור זו טיילור, וגם אם היא הייתה מקליטה את עצמה נוחרת הייתי מאזינה בהתמוגגות. "evermore" מלא ברגעים של קסם: "Willow", השיר הראשון שהוא גם הסינגל הראשון מהאלבום, "coney island", שיתוף הפעולה עם הלהקה דה נשיונאל, ו"marjorie", שיר שכתבה לסבתה המנוחה שחונק מרוב שהוא מרגש. יש פה גם קריצות לקאנטרי, הז'אנר שהפך את טיילור סוויפט לטיילור סוויפט. שיתוף הפעולה עם הלהקה חיים (HAIM, נו) בשיר "no body no crime" הוא שיר קאנטרי ממש לפי הספר.
אבל הרגע היפהפה ביותר באלבום הוא השיר "gold rush", היחיד שהפיקה יחד עם ג'ק אנטונוף הנפלא – יוצר ומפיק שאיתו היא עבדה על כל אלבום מאז "1989" ואחראי במידה רבה לסאונד הפופ של טיילור. בעיניי הוא לא פחות ממושלם. הוא מסעיר, מהנה ומסקרן בעת ובעונה אחת. הבחירה בו כמצטיין אומרת משהו מעניין על האהבה שלי לטיילור, כי הוא ללא ספק השיר הכי "פופי" בכל האלבום. ייתכן שמתחת לכל ההערכה לטיילור סוויפט יוצרת האינדי מסתתרים בי געגוע וערגה לטיילור כוכבת הפופ?
ובאשר לכותב המסתורי: ב"folklore" סיפרה טיילור על כותב שירים חדש איתו שיתפה פעולה, אדם בשם וויליאם באוורי (William Bowery) – שם שלא היה מוכר לאף אחד או אחת, בתעשיה ומחוץ לה. קהל המעריצים של טיילור סוויפט, אשר ידוע בשיטותיו מרחיקות הלכת, מיד הסיק שמדובר בשם בדוי, ואחרי מחקר, גילו שהשם מוביל ללא אחר מאשר בן הזוג של סוויפט בשנים האחרונות – ג'ו אלווין. סוויפט לא אישרה (אך גם לא הכחישה) את הספקולציות עד לפני כשבועיים, כשסיפרה על שיתוף הפעולה עם הבויפרנד במסגרת דוקו ששיחררה לדיסני+.
היא סיפרה על רגע תמים כביכול בו אלווין השתעשע על פסנתר, ולמעשה כתב את הפזמון למה שלימים יהפוף לאחד השירים ב"folklore". באלבום זה היא משתפת איתו פעולה שוב, והפעם זה בכמה מהשירים העצובים ושוברי הלב ביותר באלבום. לא יודעת איך היא מסוגלת לכתוב עם בן זוג שלה שיר על שברון לב, הצעות אירוסין שלא צלחו ודיכאון בכללי, אבל לכל זוג יש את הקטע שלו ואם זה מה שעושה להם את זה, אז לבריאות.
מעניין לחשוב מה היה קורה אם טיילור הייתה מתפרסמת לראשונה בזכות שני האלבומים האחרונים, וקריירת הקאנטרי / פופ שלה הייתה נעלמת כלא הייתה. ההרגשה שלי היא כי כל אותם מלעיזים, חובבי מוזיקה איכותית כביכול, שבמשך שנים ניצלו כל הזדמנות כדי ללעוג למוזיקה של טיילור ולמעריציה (ובסתר ליבם זמזמו את "Shake It Off") היו הופכים למעריציה הגדולים ביותר. היא הייתה יוצרת אינדי קסומה ומופלאה, פיונה אפל שכזו. כנראה בנות העשרה לא היו הראשונות להיחשף למוזיקה הזו וקהל המאזינים שלה היה קטן משמעותית, אבל השיח המשעמם של "איזה מעפן זה לאהוב את טיילור סוויפט" לא היה קיים לרגע.
אבל אולי בעצם הסוד של טיילור סוויפט. היא כן אותה יוצרת שכתבה אלבומי קאנטרי, ואז אלבומי פופ. זה תמיד היה, ותמיד יהיה: היא כותבת שירים מופלאה, מספרת סיפורים נהדרת, ומסוגלת להפוך כל חוויה בחייה ליצירה מוזיקלית. היא יכולה לעשות את זה כדי לשבות את כל תעשיית הקאנטרי, כדי לכבוש את המקום הראשון במצעדים, כדי לרגש, כדי להרקיד. העובדה שטיילור סוויפט התחילה בקאנטרי, ואז עברה לפופ, ועכשיו היא היפסטרית מגניבה, צריכה לגרום להערכה כלפיה רק להתעצם – הרי מי עוד חוץ ממנה מסוגלת?
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתוב תגובה ל8 דברים שעשו לי את 2020 · הפומלה לבטל