לא צפיתי ב"אח הגדול" כבר כמעט עשור. ההתנגדות שלי לצפייה בפנינה של הריאליטי הישראלי לא הייתה מונעת מעקרונות חזקים במיוחד, אלא בעיקר מהעובדה שהרגשתי שמדובר בתכנית פח. אני האחרונה שתתנשא מעל ז'אנר הריאליטי, ז'אנר שסיפק לי שעות של הנאה ובידור, אבל "האח הגדול" זה שונה: זו סדרה שהרגישה לי די משעממת וברוב המקרים עוררה בי הרבה יותר בוז מאשר עניין וסקרנות.
אני לא יודעת אם זו תקופת הקורונה שגרמה לי לרצות לשבור הרגלים ישנים, או המחשבה שאני לא יכולה להמשיך עם הצביעות הזו – מצד אחד לעוף על תרבות הפופ ועל הכוכבים שמרכיבים אותה, אבל מצד שני להתכחש ולהתעלם לחלוטין מהפלטפורמה שמייצרת אותם – תכניות ריאליטי בפריים טיים. וכך מצאתי את עצמי צופה בכל פרקי האח הגדול של השבוע האחרון, שבוע שהתחיל בעין ביקורתית וסקפטית אך נגמר בסקרנות כנה.
18 מתמודדות ומתמודדים נכנסו לבית, מעין פיוז'ן של אנשים מפורסמים ואנונימיים. בניסיון להמציא את עצמו מחדש, האח הגדול שלח את המתמודדים המפורסמים אל "הביצה" – חווית לינה פחות אקסקלוסיבית – בעוד האנונימיים הגיעו לבית הסטנדרטי שקיבל ריפרש עיצובי בסגנון ארט דקו. מהמתמודדים הבולטים אפשר למנות את שולה זקן, שנראית על פניו אישה נחמדה אך יותר מדי שקופה בניסיון ההתרפסות שלה בפני הציבור הישראלי; מור לרמן, פליטת חתונמי, שכבר אז היה ברור שנהנית מכל רגע בריאליטי והייתה רחוקה ממיצוי; איזה מציל מאילת שהצליח להכניס את עצמו לפינה שנשים בחוטיני רוצות להיאנס או משהו כזה אחרי דקות ספורות של ריאיון; וזהבה בן, חיים שלנו, הפייבוריטית שלי עד כה – עם קול של מלאך ואפס יומרנות.
אחרי שבוע של צפייה, אסכם בנקודות הבאות: האח הגדול היא עדיין תכנית פח. "טראש" היא מילה סקסית מדי. מדובר בתכנית שמתשמשת במכנה המשותף הנמוך ביותר של הציבור הישראלי, כזו שמשתמשת במניפלוציות הזולות והשקופות ביותר כדי לגרום לנו לראות עוד פרק, ועוד אחד, ועוד אחד. הדבר הכי מאכזב עד עכשיו הוא ההישענות העצלנית של ההפקה על הפוליטיקה הישראלית והמפולגת, כזו שמחלקת את כולם לתומכי ביבי ושונאיו, עם הניסיון העלוב לייצר מכות מטאפוריות בין יחזקאל הבגדדי, שמתנגד לביבי, לנורית, שתומכת בו. זו הדרך הזולה ביותר להרוויח כמה נקודות של רייטינג.
אבל העובדה היא שאני ראיתי ארבעה פרקים סה"כ (נכון לרגע כתיבת מילים אלו), והאמת המכוערת היא שנהניתי. צחקתי, הסתקרנתי, התעצבנתי. כי הדבר שהכי מעניין באח הגדול, בסופו של דבר, הוא העובדה שמדובר בתכנית על אנשים. שיחה בין שני אנשים זרים תמיד הייתה בעיניי דבר מרתק, והמחשבה על להיות זבוב על הקיר בכל סיטואציה היא כזו שמשכה אותי תמיד. אז וודאי שזה מרתק פי כמה כשמדובר בעשרים איש שתקועים בוילה בנווה אילן. אבל גם פה מצויה החולשה בתכנית: הדינמיקה האנושית היא דבר כל כך מורכב ורווי ניואנסים, ובמקום לתת לה לקרות ולהיווצר מעצמה, האג'נדה של ההפקה פשוט דורסת את האותנטיות שבה.
האח הגדול הפסידה לכמה מהיריבות שלה בערוצים המתחרים בתחרות הרייטינג: הגמר של הזמר במסיכה, אירוע הפתיחה של מאסטר שף – כל אלה משכו יותר צופים. כנראה לאנשים מתחיל להימאס מהטריקים הזולים ומההרגשה שעובדים עליהם. אם הפקת האח הגדול באמת רוצה להמציא את עצמה מחדש, הסוד לא טמון בחוקים חדשים כאלה או אחרים, אלא בחזרה למה שהפך את האח הגדול למעניינת מלכתחילה – מקום שמפגיש בין אנשים זרים ונותן הזדמנות לראות איזה קשרים יכולים להיווצר.
אני לא יודעת להגיד האם אמשיך לראות את שאר העונה. התחלתי את הצפייה כניסוי קטן ביני לבין עצמי אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאבת. כי ככה התכנית הזו עובדת. היא שואבת אותנו לעולם ההזוי והמקביל הזה, העולם שבו הכל צבוע בשחור ולבן, העולם שבו קל לנו להתאהב, לשנוא, לכעוס, להזדהות. את ההסתכלות הביקורתית שלי על ההפקה המחרידה של התכנית הזו עוד לא איבדתי, אבל את הסקרנות לגורלם של הדמויות שראיתי בשבוע האחרון אני כבר לא בטוחה שאוכל לנער. לא יודעת אם אוכל להתחייב לארבעה פרקים בשבוע (הם חושבים שאין לי חיים?), אבל כנראה שאצפה פה ושם לפחות כדי לוודא שזהבה בן בסדר.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה