כמו עבור רוב העולם, קיץ 2020 בחייה של טיילור סוויפט נראה אחרת לחלוטין ממה שהיא ציפתה. לפי התוכנית המקורית, סוויפט הייתה אמורה להיות בשיאו של טור בינלאומי, The Lover Fest, על במות פסטיבלים ברחבי העולם. במקום, העולם מצא את עצמו מתמודד עם מגיפה הרסנית שאילצה מיליארדים להישאר תקועים בבית. כשמדובר בטיילור סוויפט וביכולות היצירתיות שלה, זמן התבודדות כזה הוביל לדבר אחד – כתיבת שירים.
וכך, ביום חמישי האחרון וכמעט ללא כל הודעה מוקדמת, יצא האלבום השמיני של טיילור סוויפט – folkore – פחות משנה לאחר שחרורו של האלבום הקודם, Lover. הדבר היה הפתעה מוחלטת, ובשונה לבילד-אפ הממושך שקדם לאלבומיה הקודמים, האלבום הזה פשוט יצא. כל מה שטיילור עשתה כדי להכין את העולם אליו זה לפרסם כמה תמונות בשחור-לבן בפיד האינסטגרם שלה. מעריציה של סוויפט קיבלו את המתנה הכי גדולה: שישה-עשר שירים חדשים לגמרי מבלי שהיו צריכים למרוט שערות בהמתנה ממושכת.
האלבום folkore מסמל שינוי מוזיקלי די משמעותי עבור הזמרת, וכשמו כן הוא – מדובר באלבום אינדי-פולק לכל דבר ועניין. אחרי כמעט עשר שנים של מוזיקת פופ עם הפקה מוזיקלית כבדה ואלקטרונית, האלבום הוא הרבה יותר אקוסטי, הרבה יותר שקט, הרבה יותר אינדי. אורח מוזיקלי בולט באלבום הוא ג'סטין ורנון, הפרונטמן של Bon Iver – ה-להקה של האינדי פולק ואהובם של היפסטרים רבים. את מרבית המוזיקה באלבום הפיק אארון דסנר מהלהקה (המושלמת) The National. שני שיתופי הפעולה האלה הם סטייטמנט חזק כשלעצמו על הסאונד שאליו סוויפט כיוונה. כמובן שהיא גם שיתפה פעולה עם ג'ק אנטונוף, הבסטי המוזיקלי שלה בשש השנים האחרונות.
לטעמי יש משהו מעט מעורר אנטגוניזם באינדי פולק. זה ז'אנר קצת מתיש החביב במיוחד על דושים. מוזיקת אינדי פולק מאוד בקלות יכולה להישמע כמו קלישאה או כמו גרסה נוספת לאלפי שירים שכבר כתבו אנשים אחרים. אבל טיילור כמו טיילור היא כותבת שירים יוצאת מן הכלל, והיא מצליחה לצקת לסגנון המוזיקלי הזה את היופי והמקוריות שכל כך אופייניים לה. המילים נשמעות כאילו נלקחו מספר שירה. הקול של סוויפט רך, שמיימי ונעים. המוזיקה שמלווה אותו היא מוזיקה מלודית, בעיקר על גיטרות ופסנתר. הוא מרגיש מושלם לשישי אחרי הצהריים.
בשונה לאלבומים הקודמים של סוויפט, folklore הוא אלבום שצריך להקשיב לו כיחידה אחת; החיסרון של מוזיקה יותר מתונה ואקוסטית, לפחות בהקשר של טיילור, הוא שכל שיר כשלעצמו פחות שובה מהפופ-בנגרז שלה. אבל כשמאזינים לכל האלבום, הקסם המלנכולי שלו נבנה ונבנה, ועד סוף האלבום כבר קל להישאב לתוך העולם היצירתי שסוויפט בנתה. יש משהו יומרני בשימוש בביטוי "בוגר" כדי לתאר מוזיקה, אבל לחלוטין אפשר לשמוע צעד נוסף בהתפתחות המוזיקלית והאישית של סוויפט באלבום הזה. הטקסטים יותר כבדים והיא לא מנסה לקרוץ לתחנות הרדיו והמצעדים, אפילו לא קצת. מנגד, אולי יש פה איזושהי קריצה קטנה לקהל המלעיזים של טיילור, שטענו שהמוזיקה שלה רדודה וילדותית, אבל אני נוטה לחשוב שלטיילור כבר מזמן לא אכפת מהם.
ההתפתחות המוזיקלית של טיילור סוויפט היא בלתי נגמרת. נראה שתומכיה הנלהבים של סוויפט (וגילוי נאות – ביניהם אני), אוהבים אותה בזכות סגנון כתיבת השירים שלה יותר מהכל, ולאו דווקא בגללה הז'אנר המוזיקלי. שהרי, מאלבום לאלבום, הסגנון המוזיקלי של סוויפט לא מפסיק להשתנות. היא התחילה במוזיקת קאנטרי, אבל קאנטרי פרופר – עם בנג'ואים וכינורות – ולא עבר זמן רב עד שהיא התחילה לקרוץ לכיוון מוזיקת פופ, כשאלבומיה האחרונים היו כבר כמעט אלקטרו פופ. אבל מעריציה נשארו נאמנים לאורך כל המטמורפוזה המוזיקלית הממושכת של סוויפט, והשינוי האחרון אינו יוצא מן הכלל.
מי שעקב אחרי סוויפט בשנתיים האחרונות מכיר את הדרמה שסובבת סביב הבעלות הרשמית על הרפרטואר המוזיקלי שלה – ששת האלבומים הראשונים שלה הם בבעלותו של סקוטר בראון, הנמסיס של טיילור, אחרי שרכש את חברת התקליטים בה הייתה חתומה. החל מהאלבום השביעי והלאה, טיילור סוויפט חתמה על עסקה שנותנת לה בעלות מלאה על המוזיקה שלה, וזה כנראה מה שמאפשר לה לקחת סיכון ולעשות את הפיבוט המוזיקלי שהיא עושה עם האלבום הזה – אם האלבום נמכר פחות, או מרוויח פחות תמלוגים מתחנות הרדיו, האדם המרכזי שמושפע מזה זו היא בעצמה.
folklore מסמל עוד ניצחון קטן ברשימת הניצחונות האינסופיים שהיא הקריירה של טיילור סוויפט. היא מייצרת אלבום כמעט קסום, כזה שהחוזק שלו הוא לא בכל אחד ואחד מהשירים האינדיבידואלים אלא באטמוספירה השמימית שהם מצליחים לייצר. הוא עוד הוכחה לכך שטיילור סוויפט היא כותבת שירים ורסטילית ומוכשרת בצורה בלתי רגילה, כנראה אחת מהטובות של זמנינו. הוא נותן למעריציה הוותיקים את סגנון הכתיבה המיוחד, ומאפשר למאזינים חדשים להיחשף לצד חדש לגמרי בצלילים אקוסטיים ושונים. האישה הזאת לא מפסיקה להרשים אותי, ולא נותר אלא לחכות להפתעה הבאה.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתוב תגובה ל"evermore": טיילור סוויפט לא רגועה – ביקורת אלבום · הפומלה לבטל