היחס של העולם (ושל האינטרנט) כלפי כוכבות פופ תמיד היה נושא מרתק, אבל היחס של העולם כלפי טיילור סוויפט בפרט הוא מרתק פי מיליון. אין הרבה כוכבות שזכו לכזו אובססיה ציבורית, ולכל כך הרבה הייטרים – אולי רק בריטני. כולנו זוכרים וזוכרות את התקופה בתחילת שנות ה-2010, שבהן זה היה מגניב לשנוא את טיילור סוויפט ולבוז למוזיקה שלה. ואז כמובן הסקנדל עם קים קרדשיאן וקנייה ווסט ב-2016 – נושא שאני מסוגלת לכתוב עליו דוקטורט – שגרר גל הייט מהגדולים שאני זוכרת בהוליווד וגרם לה לרדת למחתרת לשנה.

אבל טיילור היא מלכת הריקליימינג, ולאט לאט היא החזירה את המטוטלת הזו, של האהבה-שנאה הציבורית, לצד הטוב. ובחמש השנים האחרונות, מאז שהוציאה את אלבום המופת "folklore" בחודשים הראשונים של הקורונה, היא בשיא. פולקור זכה לשבחים מקיר לקיר (וגם פרסי גראמי), וכך גם "evermore" שהגיע אחריו. ואז היה את סיפור ההקלטות המחודשות של האלבומים בתגובה לסקנדל עם סקוטר בראון (עוד נושא לדוקטורט) שהובילו לאהדה ציבורית אדירה. ואז היה את סיבוב ההופעות הבלתי נשכח, The Eras Tour, ששבר כמה וכמה שיאים היסטוריים. ועד ממש לאחרונה, טיילור הייתה בשיא שלה.

ואני בינתיים צופה מהצד, ומתחילה להבין, שאותה מטוטלת ממש אוטוטו תחזור לצד השני, והעולם יימצא סיבות לחשוב שטיילור בלתי נסבלת. כי ככה זה. זה היחס של הוליווד כלפי נשים: כולם אוהבים אותן עד שברגע אחד לא סובלים אותן. היו קצת סימנים: מערכת היחסים שלה עם כוכב הפוטבול טרוויס קלסי התקלה בפרצופים מעוקמים, בייחוד לאור הניגוד שלו לאקסים של טיילור- בנים אנגליים חובבי שירה ועצבות. ואז הגיע האלבום "The Life of a Showgirl", והתחזית המעורפלת שלי התבררה כנכונה.

אני אגיד כמה משפטים על האלבום עצמו, לעניות דעתי: "The Life of a Showgirl", שכל כולו בהפקת ישו של הפופ מקס מרטין ושוליית הקוסם שלבאק (ובהיעדרו הבולט של השותף המוזיקלי הוותיק של טיילור, ג'ק אנטונוף) הוא אלבום לא רע, אבל פשוט לא כזה טוב, ובעיקר לא כזה מעניין. מרגיש שלטיילור לא היה המון מה לחדש באלבום, חוץ מלספר שהיא ממש אוהבת את בן זוג שלה ולרדת על צ'ארלי XCX (עוד על כך בהמשך, כי זה עסיסי). למרות צמד מפיקי העל האמונים עליו, מוזר להגיד שאין באלבום הזה להיטים. השירים בו לא מאוד קליטים והליריקות קרינג'יות במקרים רבים (אבל מי שבאמת מכיר את המוזיקה של טיילור יודע שהיא חוטאת בקרינג'יות כל הזמן). היא כאילו ניסתה לחזור לסאונד ולוייב של "reputation" המעולה, אבל לא הלך לה. יחד עם זאת, יש בו כמה רגעים שמראים שמדובר בכותבת שירים מופלאה. לצד כמה שירים טובים, יש בו כמה שירים לא משהו, והוא בעיקר לא פה ולא שם. ואכן, מדובר באלבום הכי חלש שלה כנראה מאז "Speak Now".

האינטרנט חושב כמוני, בלשון המעטה. אני לא זוכרת תגובות כאלה לרליס של טיילור – טיקטוקים שלמים על כמה שמדובר באלבום גרוע. ובאופן מדהים, ואולי לראשונה, המסרים האלה לא רק מגיעים מההייטרים הוותיקים – שאותם כבר אף אחד או אחת לא מנסה לשכנע – אלא גם מהסוויפטיז עצמם. כאילו הם מרגישים איזשהו צורך לשבור את תדמית הכת שדבקה בהם ולהודות שכשזה באמת כזה גרוע, גם הם מסוגלים לרדת על טיילור. אפילו מבקרי המוזיקה אהבו את האלבום יותר.

וכנראה יש פה קשר לדרמה עם צ'ארלי XCX. אחד מהשירים באלבום, "Actually Romantic", הוא שיר שאין לי דרך אחרת לתאר אותו אלא להגיד שהוא דיס-טראק על צ'ארלי. המתיחות בין השתיים היא אירוע של שנים (פוטנציאלית עוד חומר לדוקטורט), שהתחיל אחרי שצ'ארלי דיברה מסריח על החוויה שלה כמופע החימום של טיילור בטור של Reputation ב2018 (בקצרה – שיחקה אותה קולית ובוגרת מדי לקהל של טיילור). ואז הייתה את התקופה ששתיהן יצאו עם חברי להקת 1975 – טיילור עם מאטי הילי (רומן של שלושה חודשים שהניב אלבום שלם), וצ'ארלי עם ג'ורג' דניאל, שממש לאחרונה הפך לבעלה. טיילור לא באה בטוב לצ'ארלי ועוררה אצלה חוסר ביטחון, אותם היא ביטאה די מפורשות בשיר "Sympathy is a Knife" מאלבום המופת Brat.

ועכשיו, טיילור החליטה להחזיר לצ'ארלי, אבל מה זה להחזיר – דקרה אותה בעין, בגדול. בשיר "Actually Romantic" (שנשמע בול כמו "אחותי כבר לא סובלת אותך" אבל זה כבר דיון אחר) טיילור מדברת על אישה חובבת-קוקאין (זה בגדול המיתוג של צ'ארלי) שיורדת עליה בחוגים המשותפים שלהן אבל בפועל היא כלום בשבילה והיא לא מזיזה לה והיא אפילו חושבת שכל הירידות האלה הן הצהרת אהבה. שני השירים האלה לא בדיוק מרימים או מפרגנים לאישה עליהם הם נכתבו, אבל ההבדל בין השירים הוא שהשיר של צ'ארלי נכתב כדי לבטא רגשות, בעוד השיר של טיילור נכתב כדי לעקוץ. האינטרנט לא קיבל את זה בטוב, וטיילור זוכה לערימות של ביקורות על ההחלטה להוציא שיר כזה.

בסופו של דבר, זה היה עניין של זמן. טיילור סוויפט לא יכלה להיות בטופ לנצח, וכנראה שרק הייתה צריכה לקרות לה פאשלה קטנה כדי שהאינטרנט ייסתער עליה. וזה מה שזה – "The Life of a Showgirl" הוא לא אלבום מחריד, הוא פשוט פאשלה. השיר על צ'ארלי הוא לא חטא שוביניסטי, הוא פשוט פאשלה. הוליווד חיכתה שטיילור תפשל אפילו קצת, כדי להחזיר את המטוטלת לצד השני. אבל כמו שאמרתי – טיילור היא מלכת הריקליימינג, ואחת מכותבות השירים המחוננות והחשובות של המאה הנוכחית. ואם מישהי חושבת שהאלבום הזה הוא ההתחלה של הסוף של התהילה של טיילור סוויפט, אז היא כנראה צריכה לקרוא את אחד הדוקטורטים שלי.