עוד מספר עשורים, כשבאחד מערוצי הדוקו ישודר סרט על ההיסטוריה של מוזיקת הפופ במאה ה21, יהיה רגע דרמטי כזה, אחרי שדיברו קצת על בריטני ועל ביונסה, שבו הקריינית אומרת: "ואז הכל השתנה. גאגא הגיעה." ואז יהיה קאט לאחד מהרגעים האייקוניים שלה כשפרצה: ההופעה של "פפראצי" ב-VMA, או "פוקר פייס" על פסנתר בשמלת הבועות המפורסמת. יוצרי הדוקו יסבירו איך המטורללת מניו יורק סיטי שינתה את הפופ כפי שאנחנו מכירים אותו: הפכה את הז'אנר הזה לאמיץ יותר, כנה יותר, אפל יותר, מופרע יותר. איך בלי ליידי גאגא, טיילור סוויפט לא הייתה יכולה לעשות את הפיבוט שהיא עשתה לפופ, כי לז'אנר לא היה מקום לזמרות-יוצרות. איך כמעט שני עשורים אחר כך, אמניות מצליחות כמו צ'אפל רואן לא היו יכולות להיות אפילו קונספט מדומיין בלעדיה, ו"brat" של צ'ארלי XCX לא היה זוכה למקום כזה במיינסטרים בלי שגאגא הייתה עושה מה שעשתה עם אלקטרו-פופ אי שם ב2008.

וכל אלה הם סופרלטיבים שהייתי אומרת כבר לפני כמה שנים. אז עכשיו, אחרי שיצא האלבום השביעי, "Mayhem", הסופרלטיבים האלה רק מתחדדים ומתעמקים. האלבום השביעי במספר של ליידי גאגא יצא השבוע אחרי חודשים של ציפייה ובילד-אפ. לצאתו קדמו שני סינגלים מצוינים – "Disease" האפל ו"Abracadabra" שהיה מאוד בוייב של גאגא-הישנה (כולל ממש להגיד את השם שלה כחלק מהמילים של הפזמון) – שאותתו לקהל מעריציה שעומד להגיע אלבום על טהרת הפופ, ועל טהרת הז'אנר הספציפי של פופ שהיא הכי טובה בו. 

View this post on Instagram

A post shared by Spotify (@spotify)

ואכן, זה בדיוק מה שקיבלנו. ב14 השירים של "Mayhem" גאגא נעה לה בין סאונדים שונים ומתעסקת בתמות השונות שמרכיבות את חייה – כמו מחיר התהילה והאהבה שמצאה עם ארוסה מייקל פולנסקי (כפרה עלייך גאגא שרק תהיי מאושרת חמסה) – ובעיקר מזכירה לנו שהיא עדיין היא. היא אותה יוצרת שמצליחה לייצר את הפופ האיכותי ביותר שיש, שמצליח להיות אינטליגנטי גם כשהוא סתם מתעסק בלהתחיל עם מישהו בקלאב ("Garden of Eden"). יש בו השפעות של רוק-גראנג' ("Perfect Celebrity" המעולה), וגם פופ קלאסי בוייב של מקס מרטין ("How Bad Do U Want Me" המעולה לא פחות, שכל הטיקטוק מתעסק בזה שהוא קצת נשמע כמו שיר של טיילור, ובצדק).

לטעמי, ישנן שתי נקודות ב"Mayhem" שפחות נעמו לאוזניי: הראשונה, השירים שמושפעים מסאונד של דיסקו-Fאנק. זה לא סאונד חדש לה: כבר באלבום הבכורה שמעו השפעות כאלה, וגאגא לא מסתירה את העובדה שהיא מושפעת מאמנים כמו פרינס, אבל הגאגא שאני הכי אוהבת היא גאגא שמושפעת מרוק ודיסקו יותר אפל. הנקודה השנייה, שקצת קשה להאשים אותה: לאלבום הזה חסר אפקט ה"וואו" שהיה לאלבומים הראשונים. אני זוכרת את עצמי שומעת אותם לראשונה ופשוט נפעמת מהחדשנות. האלבום הזה מצוין, איכותי ויצירתי, אבל הוא לא מהפכני. אולי זה פשוט כי את המהפכה גאגא כבר עשתה, ומבחינתה, אנחנו כבר חיים בעולם שלה.