עונת הפרסים של הוליווד ועולם הקולנוע הגיעה לסיומה, עם טקס האוסקר 2025 שמסמל, כמדי שנה, את שיאה ואת סופה. אני באופן אישי מרוצה מהשנה הזו בהוליווד: היו הרבה סרטים מצוינים, עם הופעות משחק מעולות, והרבה מוזיקה טובה. ראיתי את הרבה מאוד מהסרטים שהיו מועמדים בקטגוריות השונות, ולהלן סיכום עונת הפרסים בתיבול הדעה האישית שלי.
"אנורה", שון בייקר ומייקי מדיסון – מנצחי העונה
כשידיברו על עונת הפרסים הזו, הסרט שכולם יזכרו הוא "אנורה". הוא אמנם לא גרף את כל הפרסים כולם, אבל בהחלט גרף את החשובים ביותר: כולל פרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר האחרון. למעשה, טקס האוסקר לגמרי היה הערב של "אנורה" – שון בייקר, הבמאי-מפיק-עורך-תסריטאי של הסרט – עשה היסטוריה כשזכה בארבעה (!!!) פסלונים בערב אחד: סרט (כמפיק), עריכה, בימוי ותסריט מקורי. מייקי מדיסון, השחקנית הראשית, זכתה בפרס האוסקר אחרי שגרפה כמה פסלונים נוספים במהלך העונה (אך גם הפסידה לא מעט לדמי מור – על כך, בהמשך).
כשאני אומרת שמדובר בזכיות ראויות, זה אנדרסטייטמנט. מייקי מדיסון מהפנטת בתור אנורה. הדיבור שלה, המניירות שלה, הרגישות שלה, הכנות שלה – הכל מתפוצץ על המסך במסע של צחוק, בלבול וכאב. שון בייקר הוציא ממנה את המקסימום, וכל הסרט הזה מרגיש כמו רכבת הרים נהדרת. הרבה התבאסו שדמי מור הפסידה את האוסקר, אבל לדעתי המשחק של מייקי היה 100 מתוך 10, והרבה זמן לא כל כך שמחתי באופן אישי מזכייה באוסקר.
Wicked ("מרשעת") – מנצח בקופות אבל לא בטקסים
כבר כתבתי כתבה שלמה על וויקד, כשדעתי בקצרה היא: זה טוב! זה כיף! זה יפה! אבל זה לא נותן את אותו אפקט וואו של המחזמר. כנראה שהוועדים הבוחרים של הפרסים השונים הסכימו איתי, כי למרות שהסרט היה מועמד בקטגוריות הגדולות בכל טקסי הפרסים – כולל עשרה אוסקרים, בין היתר לשחקניות סינת'יה אריבו ואריאנה גראנדה – הוא הפסיד את רוב הפרסים שהיה מועמד להם העונה. הוא כן זכה ברוב הפרסים בקטגוריות התפאורה וההלבשה, והבמאי ג'ון מ. צ'ו זכה בפרס הבימוי של אגודת המבקרים – אבל חוץ מזה, הוא לא עשה יותר מדי דיפיינג-גראביטי. ההפסד היחידי שמבאס אותי הוא של אריאנה, שהייתה פשוט מושלמת, אבל חוץ מזה – הכל במקום. אה כן, אריאנה וסינתיה הופיעו במהלך טקס האוסקר, והיו פשוט נפלאות.
"אמיליה פרז" וזואי סלדניה – למה כולם שונאים אותו?
עם "אמיליה פרז" התרחשה תופעה שאני לא יכולה להסביר, ואני לא זוכרת אחת כמוה: ישנו פער עצום בין האהדה והאהבה שהסרט קיבל בטקסי הפרסים ומפי המבקרים, לבין השנאה מקיר לקיר שהוא מקבל מהמגיבים ברשתות הסושיאל. אני לא יכולה להסביר את זה – דעתי היא שזה סרט פשוט מעלף, ואני אפילו אגיד שהוא הסרט האהוב עליי מהשנה האחרונה. זואי סלדניה, שמככבת בו, זכתה בכל אחד מהפרסים שהייתה מועמדת אליהם בקטגוריית שחקנית המשנה – אוסקר כמובן, וכן גלובוס הזהב, באפט"א, פרס המבקרים, פרס איגוד השחקנים וכו' – ובצדק, כי היא פשוט זהרה על המסך, ונתנה הופעה חדה וחותכת. אבל את הקהל זה לא מספק, וכל המגיבים בטיקטוק רק מטנפים. אני לא יודעת מה אני מפספסת, אבל מילא – בעוד כמה שנים, ייזכרו הפסלונים והשבחים ולא המלעיזים בטיקטוק.
"כאב אמיתי" – קירן קולקין גורף פרסים, ג'סי אייזנברג מבסס את מעמדו
הסרט "כאב אמיתי" הוא סרט פשוט מתוק. הוא סרט "קטן" – לא מדובר בסיפור גרנדיוזי וסופר דרמטי, הקאסט שלו מצומצם, פרק הזמן שהעלילה שלו מכסה אינו ארוך, וכמובן התקציב שלו – שלושה מיליון דולר בלבד – קטן מאוד. אבל הוא בכל זאת נכנס ללבבות הצופים (כולל שלי) וזכה להרבה תשומת לב בהוליווד. ראשית – קירן קאלקין, שמשחק בתפקיד משנה (אבל תכלס ראשי) בסרט, ליטרלי גרף כל פרס שהיה מועמד לו. גם ג'סי אייזנברג – המפיק, שחקן, במאי ותסריטאי, שעושה את צעדיו הראשונים בהוליווד שלא כשחקן – זכה להצלחה רבה כשהיה מועמד להרבה פרסים בקטגוריות הכתיבה – ואפילו כמה בקטגוריות הבימוי – ואף זכה לקחת כמה פסלונים, ביניהם הבאפט"א.
"הברוטליסט" – אדריאן ברודי נהדר, הפסקול נהדר אפילו יותר
אדריאן ברודי טוב בלשחק ניצולי שואה יהודים בסרטים בפורמט "ה-משהו-יסט" (The Pianist, The Brutalist…) ולזכות עליהם בפרס האוסקר בקטגוריית השחקן הראשי. ובכן, לאחר שראיתי את הסרט לפני מספר ימים, אני רוצה לסלק כל פיסה של ציניות מחלק זה של הכתבה, ולהגיד שהמשחק שלו היה מפעים, מרגש, מלא רבדים, וכל פרס שהוא זכה בו – ובלי עין הרע הוא זכה בהרבה – הוא ראוי. אבל אלמנט בסרט שלא מספיק מדברים עליו, שבעיניי הוא במובן רב ההיילייט שלו, הוא הפסקול. סליחה על הביטוי העממי, אבל – אמאלה ואבאלה. הצלילים שפותחים את הסרט מרתקים ושואבים על ההתחלה, נעימות הפסנתר שוברות את הלב, וזה מהפסקולים שאני עכשיו שומעת בספוטיפיי. היה הרבה באז שהסרט עצמו יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, והוא לא זכה. בצדק לדעתי – "אנורה" לטעמי זה סרט יותר טוב, וגם הבימוי של בריידי קורביי מעט מנופח מחשיבות עצמית – אבל עדיין סרט מצוין.
ראויים לציון: דמי מור, "עד שייצא עשן לבן"
לסיום, ראוי להתעכב רגע על דמי מור – השחקנית הנהדרת, שההופעה שלה בסרט "יופי מסוכן" (תרגום כל כך כל כך רגוע לשם המקורי, The Substance) מהווה את אחד הקאמבקים הכי יפים של השנים האחרונות בהוליווד. היא זכתה בהרבה מאוד פרסים העונה ובעיניי רבים הייתה הפייבוריטית לזכייה באוסקר. לא ראיתי את הסרט כי אני מפחדת (נשבעת, אומרים שאנשים הקיאו באולם, אין לי כוחות לזה). אבל דמי נהדרת ויש לה מספיק פסלונים להניח על מדפי ביתה. עוד סרט בולט העונה הוא "עד שייצא עשן לבן" (תרגום פחות גרוע אך עדיין שונה מאוד ל"Conclave") – סרט שהיה פייבוריט נוסף לזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר, והיה מועמד לעוד אוסקרים – ביניהם פרס השחקן הראשי לרייף פיינס המופלא – ובסוף הלך הביתה רק עם פרס התסריט המעובד.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה