אני מודה שבחרתי בכותרת מעט סנסציונית לפתוח איתה את הביקורת הזו, שהרי מדובר בשני סרטים שונים לגמרי. “וויקד” (אקא "מרשעת") הוא מיוזיקל קליל עם שירים שתרצו לשמוע בספוטיפיי ועלילה שמבוססת על סיפור ילדים. “אמיליה פרז”, מנגד, הוא סרט דרמה עם סיפור כבד ורציני, שהמוזיקה בו אמנם מוסיפה לו גוון משגע, אבל היא בהחלט לא העיקר שבו. ובכל זאת, כששני מיוזקלס יוצאים באותו החודש – וכששניהם בכיכוב של כוכבת ילדים בולטת (אריאנה גראנדה ב"מרשעת", סלינה גומז ב"אמיליה פרז") – קשה שלא לערוך את ההשוואה.
אני לא יודעת מה לספר על "אמיליה פרז" מבלי להרוס אותו – מדובר בעלילה שלא מפסיקה להפתיע, כבר מההתחלה של הסרט, ואני מרגישה שכל פרט מידע יכול להרוס את זה. אז רק אגיד בקצרה: עלילת הסרט מתרחשת במקסיקו, ומספרת את סיפורה של עורכת דין, בגילומה של זואי סלדנה (שנותנת הופעה מעלפת, ובספרדית), שעוזרת למישהו עם הסודות שלו. העשייה הזו מובילה אותה לפגוש את הדמות שמגלמת סלינה גומז – שגם היא שיחקה נהדר, אם כי בספרדית פחות טובה – וכן קרלה סופיה גסקון – שחקנית ספרדייה שכנראה תתפוצץ בעקבות התפקיד הזה. זה בגדול סרט צרפתי, למרות שאין בו שום דבר צרפתי, למעט הצוות מאחורי המצלמה: הוא בוים ונכתב על ידי במאי צרפתי (ז'אק אודיאר) ומבוסס על ספר צרפתי, וכל ההפקה צרפתית.
אני אוהבת להגיע לסרטים כשאני לא יודעת על העלילה שלהם דבר. אני לא רואה את הטריילר ואפילו לא קוראת את התקציר. משמע לרוב אני מגיעה לסרטים “טאבולה ראסה” לגמרי ונתנת לכל דבר הכי קטן להפתיע אותי. ואיזו הפתעה הייתה לי עם “אמיליה פרז”. קודם כל, אני לא ידעתי שמדובר במיוזקל. זה קרה לי פעמיים אחרות נוספת בחיי, שהגעתי לסרט בלי לדעת שאני נכנסת למיוזיקל: עם "ג’וקר 2" ההזוי ו"האמן הגדול מכולם" (The Greatest Showman) – ובשתי הפעמים זה קצת בא ברע. אבל דווקא פה זה היה פשוט תענוג. המוזיקה באמיליה פרז משחקת מקום מעניין: היא מוסיפה לו גוון, עומק ואדג', אבל היא לא בולעת את הסרט ולא הופכת לעיקר. כשאזכר בסרט, אזכור את הסיפור והמשחק, ולא את השירים.
והסיפור הוא נהדר. הוא לא מפסיק להפתיע עד השניה האחרונה. אין איזה טוויסט אחד בעלילה, אלא רצף של טוויסטים קטנים לאורך כל הסרט. ולבסוף, אי אפשר לדבר על "אמיליה פרז" בלי להזכיר את המשחק המופלא של שלוש השחקניות שעומדות במרכזו. זואי סלדנה (בגדול זה זואי סלדניה אבל בסדר): כשהיא לא משחקת חייזרית היא פשוט נהדרת. קרלה סופיה גסקון, שחקנית טרנסית ספרדייה שמוכרת בעיקר מטלנובלות מקסיקניות (שבהרבה מהן השתתפה לפני ההתאמה המגדרית) שמשחקת דמות שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. ולבסוף, סלינה גומז. כשתקופת הדיסני של סלינה נגמרה, והיא הלכה לכיוון של מוזיקה, אני אמרתי שהיא עושה טעות, כי היא שחקנית הרבה יותר טובה משהיא זמרת. והסרט הזה הוא עוד הוכחה לכך.
הסרט כבר הספיק להכות גלים בעולם: בפסטיבל קאן האחרון זכה הבמאי זכה בפרס חבר השופטים, וכן שלוש השחקניות הראשיות (יחד עם עוד שחקנית מקסימה בשם אדריאנה פאז ששיחקה דמות משנית) זכו בפרס השחקנית הטובה ביותר, שהתחלק בין ארבעתן. הוא מועמד לעשרה פרסי גלובוס הזהב, ועוד עשרה פרסי בחירת המבקרים. הוא מרגיש לי סרט שישראלים לא יתחברו אליו, אז ממליצה לרוץ לראות לפני שיורד מהמסכים.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה