הקיץ הזה הביא איתו מספר משבי רוח מרעננים בפופ. אחרי תקופה ארוכה שבמהלכה השמות הגדולים בפופ היו פחות או יותר אותם השמות, ולמעט אוליביה רודריגו, לא היו פריצות משמעותיות – סוף סוף השנה דברים מתחילים להשתנות. זה התחיל עם סברינה קרפנטר, והלהיטים שלה שנתקעים בראש ובכל טיקטוק שני. זה המשיך עם "brat", אלבום המופת של צ’ארלי XCX (שמאז כתיבת הביקורת פה בפומלה אני אפילו אוהבת אותו יותר). ועכשיו מגיע משב רוח נוסף, בדמותה של צ’אפל רואן, זמרת אינדי-פופ ממיזורי שמכה גלים בכל העולם כולו. ייתכן ששמעתן ושמעתם עליה, וגם ייתכן שלא. אבל אם כן שמעתן, אז כנראה מאז לא הפסקתן לשמוע עליה. הזמרת, נסיכת אינדי פופ עם ווקאלס מופלאים, וייב אקסצנטרי ולוקים מופרעים, פשוט נמצאת בכל מקום.
דיסקליימר: יש מצב שמדובר בעוכרת ישראל. מודה שלא חקרתי את הנושא כי די, דיכאון, אני לא צריכה לדעת שעוד מישהי לא בעדנו. כבר לא יישאר לי מה לשמוע חוץ מרג'ינה ספקטור. בואו כולנו נניח שהיא צ'אפל אבירת ציון.
העלייה המטאורית של צ’אפל רואן לרמות הפופולריות להן היא זוכה כרגע היא סיפור מטורף בפני עצמו. אבל כדי לספר אותו, צריך לספר ראשית במי מדובר: בחורה מתוקה מעיירה קטנה במיזורי התחילה אי אז בשנת 2014 להעלות שירים מקוריים שלה ליוטיוב (אז היא עוד בכלל השתמשה בשם הלידה שלה, קיילי רוז). זה הוביל למספיק תשומת לב מחברות תקליטים, כך שהיא חתמה על חוזה עם חברת אטלנטיק רקורדס, ועברה ללוס אנג’לס, המקום בו כוכבים נולדים. היא שיחררה EP ומספר סינגלים, שהרבה מהם זכו לביקורות ותשבוחות – ביניהם “Pink Pony Club” שעוד יוזכר בהמשך מאמר זה – אבל משהו שם לא תפס והצלחה אדירה טרם הייתה מנת חלקה.
באותה תקופה – תחילת 2020 – המפיק המוזיקלי שלה, דן ניגרו, הוריד ממנה את הפוקוס כי הוא היה עסוק בהפקת אלבום הבכורה של אוליביה רודריגו (נו, אפשר להאשים אותו?). כל זאת ועוד, בשילוב עם הנאחס של הקורונה, הובילו לכך שחברת התקליטים החליטה לסיים את החוזה איתה, והשאירה אותה בגדול בלי כלום. אה ובלי קשר, באותה תקופה בן הזוג שלה נפרד ממנה. זמן לשרוף מרווה.
אומללה ובלי טיפת מזל, חזרה צ’אפל רואן בתבוסה לעיירה הקטנה במיזורי. היא עבדה בעבודות מזדמנות – עשתה בייביסטר והייתה בריסטה (יאללה מה קרה כולנו היינו שם) – אבל סירבה לוותר על החלום. אחרי שנתיים של חסכונות, היא חזרה ללוס אנג’לס והחליטה לעשות צעד נועז: היא חברה חזרה למפיק המוזיקלי שלה דאז, אותו דן ניגרו שהתפנה מעיסוקו באוליביה רודריגו, והשניים החלו להוציא שירים באופן עצמאי – ללא גיבוי של חברת תקליטים. ותוך כדי כל זה, היא ממשיכה לחלטר בעבודות מזדמנות. וזה לאט לאט תפס. דן ניגרו כל כך התלהב ממנה, שהוא הקים חברת תקליטים במיוחד עבורה, תחת המטרייה של סוני. וכך, בשנת 2023, נולד האלבום "The Rise and Fall of the Midwest Princess" – שמוביל אותנו לאיפה שאנחנו היום, וגם חשוב לציין שזה שם לא פחות מגאוני לאלבום, במיוחד בהינתן הסיפור שלה.
ואז הגיעה שנת 2024. היא נבחרה לפתוח את הלג האמריקאי והקנדי של סיבוב ההופעות של אוליביה רודריגו (פעם רביעית ששמה מוזכר בכתבה זו), מה שהעלה בצורה משמעותית את הפופולריות – וחשוב מכך – את החשיפה שלה. היא הופיעה בפסטיבל המוזיקה המפורסם קואוצ'לה, ובמהלך ההופעה אמרה את המשפט האייקוני, שהפך לסימן ההיכר שלה מאז: "I'm your favorite artist's favorite artist". ובאינטרנט, כמו באינטרנט, הכל קרה נורא מהר. אותו סינגל שציינתי קודם, "Pink Pony Club" – למרות שכבר בחוץ בערך 4 שנים בשלב הזה – זוכה פתאום, משום מקום, להצלחה מטאורית. מדובר בשיר מופלא, עם ווקאלז נפלאים, שמספר את סיפורה האוטוביוגרפי של נערה מתוקה מעיירה קטנה בדרום שמחליטה לעבור ללוס אנג'לס וללכת לקלאב. סטרימים אינספור, אזכורים בטיקטוק, רפרנסים של יודעי דבר ואניני טעם במגזיני מוזיקה. הכל קורה.
היא כבר חותמת את מקומה בתור הבחורה הכי מעניינת בתעשייה כשהיא משחררת את הסינגל "Good Luck Babe", עוד להיט פופ מתוחכם שמרגיש כמו גלגול מחדש של קייט בוש. וזה מרגיש כאילו היא הגיע משום מקום, אבל אחרי שסיפרתי את קורותיה פה, אפשר להבין שיש פה שנים של עבודה, ניסיונות, וכשלונות – בשילוב הרבה כישרון ותעוזה, שהביאו אותה לאן שהיא עכשיו.
קשה לי שלא לחשוב על מי שהיא בעיניי מלכת הפופ והמשיח עצמו, ליידי גאגא, כשאני רואה את צ’אפל רואן מתארחת בתכניות אירוח כאלה או אחרות. הלבוש האקסטרווגנטי, המבט המעט הזוי, התעוזה המוזיקלית, וההרגשה שמדובר באישה משוגעת לגמרי אבל כוכבת פופ אדירה בפוטנציה. גאגא יש רק אחת, אבל זה שצ’אפל רואן אפילו זוכה בכבוד של להזכיר לי את גאגא ולו במעט זה כבר עניין שאינו מובן מאליו. גוד לאק בייב, אני בעדך.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה