צ'ארלי XCX היא כנראה לא השם הראשון שיעלה לכן ולכם לראש אם אני אשאל אתכן מי היא כוכבת הפופ הכי גדולה כרגע. ייתכן שאפילו שבזמן קריאת שורות אלה, אין לכן או לכם מושג אפילו על מי מדובר. ואפשר להבין למה – זמרת הפופ בת ה-31 מאסקס שבאנגליה היא בהחלט כוכבת מאוד נישתית. הפופ שהיא מייצרת שונה: רועש יותר, אקספרימנטלי יותר, בוטה יותר. המעריצים שלה הם מעריצים שרופים, אבל מי שלא מעריץ אותה כנראה לא מכיר אותה. אבל כל זה הולך להשתנות עם האלבום האחרון שלה, "brat", שהולך לשים את צ'ארלי xcx על המפה ככוכבת ענקית.
צ'ארלי XCX פרצה לעולם המוזיקה בשנת 2014, כששיתפה פעולה עם איגי אזיליה (חחחח זוכרות?) בשיר האלמותי "Fancy", ובהמשך אותה שנה כששרה את שיר הנושא של הסרט "אשמת הכוכבים", "Boom Clap". בהמשך היה גם היה את "I Don't Care (I Love It)" הכיפי שעשתה עם אייקונה פופ. אבל השירים האלה לא נתנו טעימה אמיתית למי היא צ'ארלי: זמרת פופ חתרנית וחדשנית, כנה בטירוף עם מסרים אחרים במוזיקה שלה. שירים שהוציאה מאז, כמו "Boys" או "Track 10" הם הדברים שהופכים את צ'ארלי לאחת מזמרות הפופ היותר חביבות עליי.
האלבום האחרון שלה, "brat", יצא מוקדם יותר החודש, והוא לוקח את כל הדברים שטובים בצ'ארלי XCX ומביא אותם למקסימום. הוא מופק לעילא, הוא כיפי בטירוף, והוא מסתיר בתוכו מגוון רחב של מסרים מעניינים וכאלה שלא שומעים הרבה בפופ המיינסטרים, כפי שאפרט בהמשך. מדובר ביצירת אלקטרו-פופ בת 15 שירים (18 בגרסת הדלוקס) שאפשר להקשיב לה במספר אופנים: או להתמסר לביטים ולעשות מסיבה קטנה עם עצמך, למשל בשיר "Von Dutch", או להתמסר לטקסטים ולבכות, כמו ב"I think about it all the time". אין הרבה זמרות פופ שמצליחות לייצר את אחדות הניגודים הזו, וזה תענוג להאזין לזה.
האלבום עמוס להיטים, אבל יש שיר אחד באלבום שתפס במיוחד את תשומת הלב של הקהל. מדובר בשיר "girl, so confusing" – שיר שצ'ארלי כתבה על זמרת אחרת, שקצת דומה לה, שיש ביניהן מערכת יחסים מוזרה. כל הזמן משווים ביניהן, ולמרות שהן כביכול מיודדות, היא חוששת שיש ביניהן איזושהי יריבות ושהאחרת בעצם כל הזמן מחכה שצ'ארלי תיפול ותיכשל. זה נושא מרתק לייצר עליו שיר, ומשהו שהוא כל כך חלק עוצמתי ואינטגרלי מהחוויה של להיות בת בעולם: יש איזו מישהי שאת קצת מקנאה בה, וקצת חושבת שהיא שונאת אותך, ואת קצת מנסה להיות חברה שלה, אבל את גם קצת לא סובלת אותה בעצמך. החדשנות והפגיעות של צ'ארלי באות פה לידי ביטוי בגבהים חדשים. מיד עם צאת השיר החלו שמועות במי מדובר, והחשודה המיידית הייתה לורד – אחרי ששנים השתיים הושוו אחת לשנייה (באופן אישי אני לא מבינה איך, הן סוגים שונים לגמרי של פופ) ואפילו הייתה מראיינת שבילבלה ביניהן.
ואז יצא הרמיקס לשיר, בשיתוף לא אחרת מאשר… לורד עצמה. ובכך, צ'ארלי אישרה לקהל המשערים שאכן מדובר בלורד, ואכן מדובר בביף הדמיוני שקיים ביניהן כבר שנים. ברמיקס, מעבר לטקסט המקורי של צ'ארלי, יש גם את הבית שכתבה לורד, בו היא מתארת את החוויה שלה: היא הייתה בתסביכים עם עצמה, נלחמה במחיר הפרסום, ובכלל חשבה שלצ'ארלי יש חיים כאלה מדהימים והיא לא מזיזה לה בכלל. לורד מתארת ההלם שהיא חוותה כשהיא גילתה שצ'ארלי מרגישה ככה – תגלית שהגיעה כשצ'ארלי ביקשה ממנה להשתתף ברמיקס של אותו שיר בדיוק – והבינה שצ'ארלי כנראה האמינה לאיזושהי חזות קשוחה שהיא ניסתה לשדר.
לורד חוזה באחת השורות בבית שלה שברגע שהן יפרסמו את הרמיקס ויקברו סופית את נרטיב הביף המדומיין ביניהן, "the internet will go crazy", והתחזית הזו 100% מדויקת. מאז פרסום הרמיקס, האינטרנט פשוט הוכה בתדהמה. ובצדק, כי מדובר בחתיכת אירוע. אני לא חושבת שיש עוד תרחיש בהיסטוריה של תרבות הפופ שבו יריבות שכזו בין נשים נחשפת בכזאת כנות ומקבלת כזאת במה. הביף בין קייטי פרי לטיילור סוויפט למשל, אומנם נקבר סופית עם הופעת האורח של פרי בקליפ של "You Need To Calm Down", אבל אף פעם לא גילינו מה קרה שם. על הביף בין כריסטינה ובריטני בכלל אין מה לדבר – הוא עקרונית מעולם לא נקבר. זו פעם ראשונה ששתי נשים מספרות בכזאת כנות על יריבות ביניהן, ומראות שיריבות בין בנות היא בהרבה מאוד מהמקרים אירוע מדומיין.
אני בוגרת תואר בסוציולוגיה, ואני חושבת שאני יכולה לכתוב טקסט של 3000 מילים על החשיבות של האירוע הזה, אבל אסכם בקצרה: יריבות בין נשים היא קונספט שנוצר בעולם גברי, עולם שבו נשים מרגישות שהן מתחרות אחת בשניה על משאבים מוגבלים – שהרי, נשים למדו שיש גבול לכמות המקום שהן יכולות לתפוס בעולם – ולכן קל לנו לתפוס נשים אחרות כתחרות, ונורא קל לא לחבב את התחרות שלנו.
והעולם שסביבנו מתדלק את הנרטיב הזה. בכל מקום שבו יש שתי נשים, מיד נכנסים אליו מתחים. יש רגע אייקוני בריאיון עם טינה פיי ואיימי פולר – שותפות ליצירה מזה עשורים – בו שואלים אותן אם הן רבות ומתקוטטות. הן מתקוממות מהשאלה בטענה שגברים מעולם לא יישאלו שאלה כזו (מישהו אי פעם שאל את מאט דיימון ובן אפלק אם הם רבים? קיליאן מרפי וכריסטופר נולאן?). והסיפורים הגדולים האלה שאנחנו רואים בהוליווד מחלחלים אלינו בתור ילדות, ואנחנו מתחילות לחשוב שבנות שאולי דומות לנו בדברים מסוימים באופן טבעי ייתחרו בנו על אותן המקומות, ואותן אנחנו מחבבות הכי פחות, אבל בגלל שהן דומות לנו אז אנחנו מתחילות להיות מעורערות בביטחון שלנו בעצמנו. זה מורכב, וזה מתיש, וזה פיקטיבי לגמרי.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה