מה אפשר לומר שלא נאמר על טיילור סוויפט וביונסה. שתי הנשים החשובות והמשפיעות ביותר בעולם המוזיקה, שכל אחת מהן עשתה היסטוריה: מכירות שוברות שיאים, אינספור מעריצים בעולם, סיבובי הופעות שוברי קופות. ביונסה היא האמנית שזכתה בהכי הרבה פרסי גראמי בהיסטוריית הטקס. טיילור היא האמנית הראשונה בהיסטוריית הטקס שזכתה בפרס אלבום השנה 4 פעמים. שתי מלכות פורצות דרך, כל אחת בדרכה שלה.
ובאופן מעניין למדי, בשנים האחרונות שתי המלכות עושות דברים בתזמונים די דומים: בשלהי 2022 שתיהן הוציאו אלבום: ביונסה את "RENAISSANCE", וטיילור את "Midnights". מיד לאחר מכן, ב2023, שתיהן יצאו לסיבוב הופעות עולמי, ולקראת סוף 2023 שתיהן הוציאו סרט שמבוסס על סיבוב ההופעות. ועכשיו, ב2024, שתיהן מוציאות אלבום בהפרש של שלושה שבועות: ביונסה את "COWBOY CARTER", וטיילור את "The Tortured Poets Department".
ההיסטוריה בין שתי המלכות היא מורכבת: לעולם לא נוכל לשכוח את הרגע המכונן של הוליווד בשנת 2009, בו קניה ווסט קטע את נאום הזכייה של טיילור בטקס ה-VMA כדי להגיד שלביונסה היה את אחד השירים הטובים של השנה (יענו היא הייתה צריכה לזכות). ביונסה, כמו האבירה המקסימה שהיא, זכתה בפרס אחר בהמשך הערב והזמינה את טיילור לבמה לסיים את הנאום שלה. אבל האירוע הזה, וכן אינספור ההצלחות שהיו לשתי הזמרות בשנים מאז, הוביל לאינספור השוואות וקונספירציות לפיהן מדובר בשתי הצ'ילבות של עולם הפופ. כמובן אין הדבר רחוק יותר מהאמת: אני לא אטען שהן בסטיז, אבל רק לאחרונה טיילור סוויפט הזמינה את ביונסה לאירוע הבכורה של של הסרט של "The Eras Tour", וביונסה הזמינה את טיילור לאירוע הבכורה של הסרט של "The Renaissance Tour". הן הצטלמו יחד על השטיח האדום וקברו לכל המיזוגנים שטוענים שאין מספיק מקום לשתי נשים מצליחות בפסגה.
ולכן, אני אמשיך את הטקסט הזה עם דיסקליימר: הבחירה לסקר את שני האלבומים ביחד מבוססת תזמון וסדר גודל בלבד, ולא מהווה ניסיון להשוות ביניהם. טיילור וביונסה הן שתי זמרות שונות בתכלית, כל אחת מדהימה בדרכה, שמייצגות דברים שונים לגמרי במוזיקה. אין האחד בהכרח טוב מהאחר, וגם אם תגלו שאלבום אחד בא לי יותר בטוב מהשני (ספוילר: זה נכון), זה לא אומר שאני חושבת שזמרת אחת טובה יותר מהשנייה.
Taylor Swift – The Tortured Poets Department
אתחיל דווקא עם האלבום שיצא אחרון מבין השנים: The Tortured Poets Department, האלבום ה-11 של טיילור (והחמישי בחמש השנים האחרונות!) אשר יצא אתמול אחרי מספר חודשים של רחש וציפייה. את האלבום כתבה ויצרה טיילור יחד עם שני משתפי הפעולה הבולטים שלה מהשנים האחרונות: המפיק ג'ק אנטונוף, שהופך למפיק הכי עסוק במוזיקה כרגע, יחד עם אארון דסנר, הגיטריסט של דה נשיונל + מפיק מוזיקלי שהפך את טיילור לנסיכת אינדי-פולק באלבום folklore ועבד איתה כמעט בכל אלבום מאז.
לצערי, וגם לשמחתי, האלבום החדש הוא פשוט עוד לאבום של טיילור. זה לא דבר רע, בהכרח: טיילור היא כותבת שירים מחוננת, והשימוש במילה "Poets" בשם האלבום מתאים פה היטב: המילים של השירים באלבום הזה יצירתיות, חכמות ובאמת מספרות סיפור. אבל, ההפקה של האלבום, הלחנים, הוייב הכללי: הכל מרגיש כמו איזשהו מישמש של כל האלבומים האחרונים שלה. אמרתי לחבר, רק חצי בצחוק, שזה נשמע כאילו האלבום נותר באמצעות AI. אני לא הרגשתי שאני מקבלת טיילור חדשה, לא הרגשתי שאני שומעת משהו חדש. שמעתי את האלבום ואני לא זוכרת את השירים ששמעתי, כי הכל בראש נמס לי לתוך הבליל של שאר השירים שהיא כתבה בתקופה האחרונה.
ואולי זו חלק מהבעיה שלי עם טיילור בתקופה האחרונה: אני רוויה. הרבה לא יסכימו איתי ויטענו דווקא שטיילור בשיא שלה, אבל אני אישית מרגישה שהצלחה ותהילה הן בסה"כ גרף פעמון, וטיילור כבר הרבה מאוד זמן בקצה העליון שלו, עד שלא נותר אלא לצפות שהיא תתחיל ליפול לצד השני. ב5 השנים האחרונות מאז שיצא האלבום "Lover" קיבלנו חמישה אלבומים וארבע הקלטות מחודשות לאלבומים (שמגיעות עם שירים חדשים). זה הרבה מאוד שירים של טיילור סוויפט. רק באלבום האחרון יש שלושים שירים. וזה עוד לפני שאני מזכירה את שני הסרטים שהוציאה, את סיבוב ההופעות The Eras Tour, את ההשתתפות בטקסי הפרסים וכו'. ואני בכלל שמה בצד את החיים האישיים שלה שזכותה לנהל איך שהיא רוצה. בכל מקרה, יש המון המון המון טיילור בשנים האחרונות, ואני מרגישה שאני לא מספיקה להתגעגע אליה לפני שהיא משחררת עוד שלושה תריסרים של שירים חדשים לאוויר העולם.
דבר אחד מעניין שאפשר לייחס לאלבום הוא הסיפור שלו. כמו תמיד, כולם מחכים לשמוע אלבומים של טיילור כדי לשמוע איזה אקס היא תבחר לקבור הפעם. האלבום The Tortured Poets Society הוא כנראה האלבום הכי אישי ואוטוביוגרפי שלה, מבחינת הסיפור שהיא מספרת. היא מרפררת, ככל הנראה, גם לקשר הארוך עם האקס המיתולוגי ג'ו אלווין, אבל הרבה מאוד, באופן מפתיע, לרומן הקצר עם סולאן דה-1975 מאט הילי. יש אפילו שיר או שניים שלפי השמועות הם על בן הזוג הנוכחי, כוכב הפוטבול טראביס קלסי. מבחינת המילים, מדובר בעוד הישג מרשים של מי שאני באופן אישי מאמינה שהיא אחת מכותבות וכותבי השירים הגדולים של תקופתינו. רק בחייאת טיילור תרענני את הסאונד ואולי תחליפי מפיקים לקצת.
Beyonce – COWBOY CARTER
ובואו נדבר על Cowboy Carter, האלבום האחרון של ביונסה שיצא לפני כשלושה שבועות והספיק מאז לרסק את לבבותיהם של כל מבקרי ומבקרות המוזיקה, שמהללים את ביונסה על הגאונות שלה. ובצדק. מדובר באלבום מטורף ובקונספט מטורף. האלבום הוא אלבום קאנטרי. בנג'ו, גיטרות אקוסטיות, אפילו מפוחית. ולמה זה מטורף? כי ביונסה, בעיניי רבות ורבים, היא זמרת R&B. ופה מגיע הקונטקסט ההיסטורי-תרבותי, שלדעתי הוא חלק בלתי נפרד מהיכולת להבין וליהנות מהאלבום הזה של ביונסה. לא צריך להיות מומחה לתרבות אמריקנה כדי לדעת שמוזיקת קאנטרי היא מוזיקה שמזוהה בעיקר עם האוכלוסיה הלבנה של ארצות הברית, בעיקר במדינות הדרום. אז מה קשור שזמרת R&B ואישה שחורה מייצרת אלבום קאנטרי?
זה מזכיר את הסיפור שהיה סביב יציאתו של השיר של ליל' נאס X עם בילי ריי סיירוס, "Old Town Road": מדובר בשיר פיוז'ן של קאנטרי והיפ הופ שעשה הרבה רעש בעקבות סירובם של תחנות ומצעדי קאנטרי להכיר בו כשיר קאנטרי, למרות שיש בו את כל הקלישאות: סוסים ופיק-אפ טראקס וכל הדברים. הרבה רעשו וגעשו בטענה שמדובר בגזענות והדרה של אמנים שחורים ממרחב הקאנטרי. לליל נאס X עצמו זה כנראה לא הזיז, וזה יצר הדים שעזרו לשיר להישאר בפסגת מצעד הבילבורד ללא פחות מ-19 שבועות (!), והחל שיח שלם סביב מקומה של התרבות השחורה בעולם מוזיקת הקאנטרי.
ועל זה ביונסה מנסה להתלבש, משווה ומעלה: היא לא רק באה לטעון שלשחורים יש מקום לגיטימי במרחב הקאנטרי, אלא באה להזכיר למאזין שהרבה מהמוזיקה שמיוחסת לקאנטרי, היא מוזיקה ששורשיה במוזיקה של הקהילה השחורה באמריקה: אם זה ההשפעות שהגיעו מהבלוז, או האמנים השחורים בתחילת דרכו של הרוקנרול, הרבה מהם השפיעו מאוד על אייקונים כמו אלביס פרסלי. ובאיזה יופי ובאיזה קלאס היא עושה את זה. היא מצליחה לייצר אלבום שהוא גם מאוד רציני, וכביכול "חשוב", אבל גם כיפי ומהנה. והקול שלה סוחף לאורך כל הדרך.
עבורי ביונסה תפסה מקום מאוד מסוים: אני לא יכולה להגיד שהשירים שלה היו השירים ש"חרשתי עליהם". עם ביונסה, זה אף פעם לא היה המוזיקה שלה לבדה שגרמה לי להעריך את האישה הזו, אלא החשיבות ההיסטורית של הדברים שהיא עושה, המסרים של המוזיקה שלה, שכל פעם היא מצליחה לייצר מזווית אחרת, הם אלה שתמיד משאירים אותי פעורת פה. האלבום Cowboy Carter הוא מסע תרבותי והיסטורי סוחף, שמובילה ביונסה בחן ובכריזמה ובכישרון ווקאלי שאין כמותו בתעשייה.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה