ראשית, אתחיל בהבטחה שהבדיחה הדלוחה שבכותרת תהיה השימוש היחיד במשחק מילים גרוע בכתבה זו. שנית, אמשיך בהלגיד ש"אופנהיימר", סרטו האחרון של גאון הקולנוע כריסטופר נולאן, שיצא בסוף יולי, הוא סרט מופלא, סיפור מאלף של שלוש שעות עם מקצב נהדר, חוויה וויזואלית מהפנטת וצוות שחקנים מצוין. הסרט מספר את סיפורו של רוברט אופנהיימר, המכונה "אבי פצצת האטום" – פיזיקאי גרעין יהודי-אמריקאי שהיה אחראי על צוות המדענים שפיתח את פצצת האטום, זו שלימים שימשה את האמריקאים במתקפה על הירושימה ונגסאקי בשנת 1945. את התפקיד הראשי משחק קיליאן מרפי במה שכנראה תיזכר בתור ההופעה הקולנועית הטובה ביותר שלו, ומגובה באנסמבל שחקנים יוצא מן הכלל.
בגלל שהאינטרנט הוא מקום משוגע, ובגלל שהסרט יצא באותו יום שבו יצא שובר-הקופות "ברבי", נולדה תופעה שמכונה "ברבנהיימר" – כתבתי עליה בהרחבה בסיקור של הסרט ברבי, אבל בקצרה, המדיה החברתית לקחה את שני הסרטים והפכה אותם למעין דאבל פיצ'ר, שני סרטים שמשלימים אחד את השני וצריך לחוות יחדיו. למרות שאין באמת קשר בין שני הסרטים, שמייצגים ז'אנרים וכוונות אומנותיות שונות לחלוטין, אי אפשר שלא לערוך את ההשוואה לאור התופעה. ולעניות דעתי – "אופנהיימר" הוא המנצח הגדול.
בראש ובראשונה, כריסטופר נולאן עשה פה עבודת מופת, הן בבימוי והן בכתיבת התסריט. הסרט מצטיין בצורה שבה הוא מספר את הסיפור המטורף של המצאת פצצת האטום. מעבר למסמך ההיסטורי, הוא מציג את הרבדים העמוקים יותר של אחד האירועים המשמעותיים בהיסטוריה האנושית. מדובר באירוע שהחל כמחקר מדעי גרידא, רצון להבין את האופן שבו פועל העולם, מדע תיאורטי שבכלל עסק בכוכבים. הוא מראה איך עולם הנסיבות של מלחה"ע השניה הביא פיזיקאי חנון לייצור של נשק להשמדה המונית, את הפוליטיקה שפעלה מסביבו ואת השאלות המוסריות שהלכו וגברו ככל שתהליך הפיתוח של הפצצה התקדם. אבל הוא מצליח לעשות זאת לא באופן טרחני, טון שמאוד קל ליפול אליו כשעוסקים בנושאים היסטוריים שכאלה, אלא בצורה שבאמת מעוררת מחשבה וביקורתיות.
"אופנהיימר" משתמש בזווית מעניינת: הוא מספר את הסיפור דרך שימוש באירוע היסטורי מהמשך חייו של אופנהיימר: השימוע שהיה צריך לעבור בשנות ה50, שהיה ברובו מטעמים פוליטיים, בחשד לכך שהוא לא נאמן מספיק לארה"ב ושצריך לקחת ממנו את הסיווג הבטחוני שלו. נקודת המבט הזו מלכתחילה שמה בפני הצופה את אופנהיימר כאדם נשפט, כאדם שחשוד במעשה פסול וצריך להצדיק אותו – וזה מהלך מבריק, כי הרי זה גם ככה מה שהצופה מגיע איתו כשהוא מגיע לשמוע את סיפורו של האדם שהמציא נשק שהוביל להרג של כ-200 אלף אנשים.
אחד הדברים הבולטים בסרט הוא האורך שלו: מדובר בסרט של שלוש שעות. למרות שסרטים של שלוש שעות כבר הופכים לפחות ופחות נדירים, עדיין מדובר בסטייטמנט – סרט שלוקח על עצמו 180 דקות של חוויה קולנועית צריך להצדיק אותן. וכריס נולאן מצליח להצדיק אותן ועוד איך. לסרט יש מקצב מהמם, והוא מצליח לעבור בין נקודות שונות בציר הזמן ובין חלקים שונים של הסיפור בצורה מופתית, לצאת ולהיכנס אל הרבדים השונים של הסיפור, וכל פעם לשפוך אור אחר על אחד מהם. הוא גם ויזואלית סרט נפלא לצפייה, אבל לא נופל למלכודת של עומס-יתר של גירויים ויזואליים.
אנסמבל השחקנים נהדר, ובראשם קיליאן מרפי, שזהו כבר הסרט השישי במספר של נולאן שהוא משחק בו. תמיד חשבתי שמדובר בשחקן מצוין והסרט הזה היה הוכחה נוספת, עם דובדבן מלמעלה: זו כנראה ההופעה הקולנועית הטובה ביותר שלו. הוא משחק את אופנהיימר בעומק רב, ובאמת מצליח להעביר את האישיות המיוחדת שהייתה לאיש, וכן את התחושות המורכבות והמוטרפות שמלוות למעמדו: מחד, גאווה על הפרויקט המצליח שהביא לו תהילה רבה בארה"ב, ומנגד אשמה נוראית על זה שהוא הביא את הנשק האכזרי ביותר שידעה האנושות, וכנראה שינה אותה, לרעה, לנצח.
רוברט דאוני ג'וניור משחק פוליטיקאי שהיה מעורב בקריירה של אופנהיימר בימים שאחרי הפצצה, ולקראת מינוי שלו לקבינט, עובר חקירה משלו לגבי ענייניו עם אופנהיימר. זה קצת נדוש להגיד שמשהו בדמות שלו הזכיר לי את הדמות המיתולוגית של דאוני ג'וניור, איירון מן, אבל זוהי האמת. משהו באגואיסטיות, בחשיבות העצמית, בפוליטיקאיות החלקלקה. מיותר לציין שהוא משחק את הדמות הזו בצורה מעולה.
אמנם הסרט נכשל נמרצות במבחן בקדל לייצוג נשי בקולנוע, אבל שתי הנשים המרכזיות בו נותנות הופעה מצוינת: אמילי בלאנט מהפנטת בתור אשתו של אופנהיימר, קיטי, ופלורנס פיו מצוינת בתור האקסית/מאהבת הבעייתית שלו. בנוסף, מאט דיימון מכניס שביב של הומור לסרט הכבד בהופעתו בתור הגנרל הצבאי, ואפילו יש הופעה קצרה של רמי מאלק. מעבר לכך, יש המון פרצופים מוכרים בסרט: ג'וש הארטנט שב מן המתים, ג'וש פק (ג'וש מדרייק וג'וש) מגיח שם לקצת, ועוד הרבה שחקנים שיגרמו לכן ולכם לתהות "איפה ראיתי אותו בעבר?"
בקרב ה"ברבנהיימר", אופנהיימר הוא ללא ספק האופציה הכבדה יותר והכיפית פחות. אבל מדובר בקולנוע עשוי לעילא, עם כל המרכיבים שהופכים סרט היסטורי למצוין. הוא ללא ספק יככב בטקסי הפרסים שבאים עלינו לטובה, ואני ממליצה מאוד לחוות את הדבר הזה בקולנוע כל עוד הוא עדיין מציג.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה