בסוף השבוע האחרון עלה לאקרנים "ברבי", סרטה של הבמאית גרטה גרוויג, בכיכובה של מרגו רובי בתור הברבי הראשית, ובכיכובו של ראיין גוסלינג בתור קן. כפי שאפשר להסיק מהשם, הסרט עוסק בסיפורה של הבובה האייקונית של חברת מאטל, ועל החיים שלה בעולם הברביות. החודשים שקדמו ליציאתו היו מסע יח"צ מוצלח במיוחד, מלא אירועים צבועים בוורוד, שיצרו הייפ ענקי לקראת עלייתו של הסרט לאקרנים. היח"צ עבד: הסרט הכניס 337 מיליון דולר בקופות ברחבי העולם כבר בסוף השבוע הראשון שלו בקולנוע, וכן יצר תשומת לב אדירה בסושיאל, כולל נשים וגברים שמעלים פוסטים על האאוטפיטים הוורודים והמושקעים שלבשו כדי ללכת לראות את הסרט בקולנוע. ואם כל זה לא מספיק, הסרט זכה לשבחים מצד המבקרים על האלמנטים הויזואלים, הסיפור וההומור המשובח.
"ברבי" מספר את הסיפור של אחת מבין עשרות הברביות שחיות בברבילנד – עולמן הדמיוני והורוד (ליטרלי ורוד) של הברביות -עולם בו הברביות, דהיינו, נשים, מנהלות את כל העולם. אישה היא נשיאה, מדענית, פיזיקאית, ספורטאית. מנגד, יש את הגברים – בובות קן – שקיימים רק כדי לספק חברה לברביות ורק צמאים לתשומת הלב שלהן. כולם חיים ביחד בהרמוניה, מבסוטים, ומשוכנעים שהחיים ב"עולם האמיתי" לא מאוד רחוקים מהחיים שלהם. אירוע כלשהו מוביל לערעור של התפיסה הזו, ושולח את ברבי וקן – מרגו רובי וראיין גוסלינג – לביקור בעולם האמיתי, שמפר את האיזון שתיארתי.
ראיתי את הסרט מוקדם יותר השבוע, וזוהי דעתי הקצרה על הסרט: הכישרון של גרטה גרוויג ללא ספק בא לידי ביטוי ב"ברבי", סרט שהוא בידור משובח לכל הדעות, אבל דעתי הקטנה היא שמדובר בסיפור לא מאוד מתוחכם, עם מסר פמיניסטי לא מאוד מתוחכם – אבל ייתכן שהעייפות של חופשת הלידה הלידה שאני נמצאת בה השפיעה על היכולת שלי באמת להישאב. יחד עם זאת, לסרט מעלות רבות, והשבחים מצד המבקרים הם לא בכדי: אין ספק שמדובר בסרט עם התפאורה והתלבושות הכי יפות שהיו בקולנוע מזה זמן – כל פרט קטן הוא מוקפד ובאמת מייצר את ההרגשה שאנחנו נמצאים בעולמן של הברביות; המשחק של כל הדמויות – גוסלינג, רובי, וכן אמריקה פררה, קייט מקינון ו-וויל פרל – מצוין; וההומור בסרט אכן מופלא ושנון.
אבל לצד כל אלה, החוזק של הסרט, וכן הסיבה שהוא זוכה להצלחה שהוא כרגע זוכה לה, טמון לדעתי דווקא במשהו אחר: ביכולת שלו לייצר איזון מושלם בין הרציני לבין הלא-רציני. הרי יש משהו מגוחך באופן אינהרנטי בלעשות סרט למבוגרים על בובות ברבי. גרוויג, שכתבה את התסריט לצד בן הזוג שלה, גאון הקולנוע נואה באומבך, הבינה את זה ולא ניסתה להתחמק מזה, והסרט מלא בהומור בעצמי ובניחוח כללי שהוא אינו לוקח את עצמו ברצינות מדי. אבל יחד עם זאת, הוא לא נשאב למקום של סאטירה, ומצליח כן להשתמש בעולם הדימויים העשיר של הברביות כדי לייצר סיפור מלא בכנות שמעביר מסר חברתי מעורר מחשבה.
זה היופי של הסרט: הוא מצליח להתעסק בנשיות בצורה שלא הרבה סרטים מצליחים. תחשבו מה קרה עד עכשיו עם סרטים שנחשבים לסופר נשיים, כמו "לא רק בלונידינית" או "ילדות רעות" – אלה סרטים שרק במרוץ השנים הפכו לקאלט, אבל בסמוך ליציאתם נחשבו ל"סתם קומדיות", סרט של בנות, Chick Flick – משמע, סרט שטחי ובינוני. המעמד של הקאלט בא יחד עם איזושהי תפיסה משתנה בעולם, שעושה איזשהו ריקליימינג לנשיות – ובפרט לדברים שהם GIRLY, מילה שלא ממש קיימת בעברית – והרבדים העמוקים יותר של הסרטים האלה פתאום עלו לשיח.
גרוויג ידעה לזהות את המגמה הזו, ועלתה על התדר הזה בצורה מדויקת. "ברבי" הוא סרט הכי נשי שיכול להיות. המסך מרוח בוורוד מההתחלה ועד הסוף. היא ליהקה את מרגו רובי – לדעת רבים, השחקנית היפה בעולם, התגלמות הנשיות. הדמויות בסרט הן מאוד נשיות גם כן – הן רגישות, דרמטיות, כועסות, היסטריות. אבל הסרט מצליח להתעלות על המקום הזה של "סתם קומדיה", וכבר עכשיו נתפס כיצירת אומנות של ממש, ולא משהו שיהפוך לקאלט רק עוד עשור או שניים.
ושווה שניה לדבר על יציאתו של הסרט "אופנהיימר" של הבמאי כריסטופר נולאן על ממציא פצצת האטום – סרט מצופה לא פחות. יציאתם של שני הסרטים באותו היום, כביכול ניגודים אחד של השני, יצרה את תופעת "ברבנהיימר" – המפגש בין שני קצוות של קולנוע, והדרך בו דווקא אפשר ליהנות משני הקצוות ולא להשוות אותם. לכאורה, הסרט של הבמאי הגבר, על הדמות ההיסטורית הגברית, סרט שכולו בגוונים כהים על אירועים חשובים, אמור היה להיתפס בתור הסרט הרציני, החשוב, המשמעותי מבין השניים, בעוד שברבי – סרט שהוא כולו קיא של ורוד, בוים על ידי אישה, ועוסק בבובה שהיא התגלמות ה-girliness – היה אמור להיתפס בתור הסרט הרדוד יותר מבין השניים.
אבל זה לא מה שקרה. הרבה בזכות היכולת של גרוויג לייצר קולנוע מצוין, וכנראה גם בזכות אותן תפיסות שהולכות ומשתנות בדבר ענייני מגדר, שני הסרטים נתפסים כסרטים חשובים באותה מידה, פשוט כאלה שמייצגים שני סיפורים שונים, שני סוגים קצת שונים של קולנוע, ולגמרי שתי יצירות חשובות ששוות את תשומת הלב. אפילו שווה לציין שבסופו של דבר דווקא "ברבי" הכניס יותר בקופות בסופ"ש הפתיחה.
"ברבי" בעיניי הוא לא סרט מושלם, וגם לא הסרט הכי טוב של גרוויג. אבל הוא פיסת בידור מופלאה ומתוחכמת, מלאת הומור וצבע, שיותר משווה ביקור בקולנוע, ומשאירה משהו לחשוב עליו. ומעבר לכך, הוא תופעה תרבותית של ממש, קאלט שהולך ומתהווה בזמן אמת ולנגד עינינו, וסרט שעוד ידברו עליו בהקשרים תרבותיים בעתיד. קאם און ברבי לטס גו פארטי.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה