את ״דברים מוזרים״ התחלתי לראות באיחור. רק כשיצאה העונה השניה הרגשתי שהגיע הזמן לתת צ׳אנס לסדרה הטרנדית של נטפליקס, ותוך פרק או שניים, נשביתי: המסתורין של העלילה, הדימויים היצירתיים (אורות קריסמס והאלפאבית האמריקאי, איך אפשר לשכוח) וכנראה יותר מהכל – הדמויות. האחים דאפר ,יוצרי הסדרה, יצרו דמויות שכל אחת מהן שובת לב, מעניינת ובעיקר – עגולה. הדמויות מתפתחות מעונה לעונה, כל אחת בדרכה, וקשה שלא להישבות בקסמן. בעונה השלישית כבר הייתי מעריצה, ומיותר לציין את ההתרגשות לקראת צאתה של העונה הרביעית.
העונה הרביעית של ״דברים מוזרים״ יצאה בשני חלקים, משום מה: החלק הראשון יצא בחודש שעבר, בעוד שני הפרקים האחרונים יצאו לפני ימים בודדים. אולי זה ניסיון לייצר עוד באז, אולי הם היו צריכים לעשות שפצורים בעריכה, אולי הם סתם רצו לתת לצופים קצת אוויר מכל הדרמה והאפלה. בשונה מעונות הקודמות, האחים דאפר ממש עפו על עצמם עם אורך הפרקים העונה: כל פרק הוא בערך שעה ורבע, בעוד שפרק הסיום של העונה מתקרב לשעתיים וחצי. אבל עם כזאת טלוויזיה מצוינת, מותר להם.
העונה הרביעית של ״דברים מוזרים״ מתחילה כרגיל: ילדים שמנסים לחיות את החיים האמריקאים שלהם לצד הרגשה מכרסמת שדברים עומדים להשתבש בצורה נוראית. ובעונה הרביעית, הדברים מתחילים להשתבש די מהר – העונה מפגישה את החבורה עם מפלצות חדשות, רעות ומפחידות יותר, לצד אתגרים רגילים של בני אדם שמתבגרים. בשונה לעונות הקודמות שמתרחשות רק בהוקינס, אינדיאנה, הסדרה הפעם מתרחשת בשלושה מוקדים שונים: הוקינס, קליפורניה / מערב ארה״ב, ורוסיה.
העונה נותנת דרור לדמויות שבעבר היו יותר משניות, ולשחקנים המצוינים שמגלמים אותן. בראש ובראשונה, מקס – אותה מגלמת סיידי סינק המצוינת, שלדעתי ראויה לפחות למועמדות לפרס אמי על המשחק שלה בעונה זו – הופכת ממש לדמות מפתח בעונה, והסיפור האישי שלה עומד כמעט במרכז העלילה. בנוסף, מצטרפת לקאסט דמות חדשה בשם אדי מאנסון (מגולמת ע״י ג׳וזף קווין) שלוקח פחות מחמש דקות להתאהב בה. יתר הקאסט מצוין כרגיל – מילי בובי בראון (אילבן הגיבורה), ווינונה ריידר (ג׳ויס הנהדרת), נואה שנאפ (וויל המסכן) ואפילו קיילב מק׳לאפלין (לוקאס הנסיך) שהפגין יכולות משחק מרשימות במיוחד העונה. רק מייק מעצבן.
אני אתן את חוות דעתי נטולת הספולרים על העונה הרביעית, בקצרה: מדובר באירוע טלוויזיוני סנסציוני, בעיקר שני הפרקים האחרונים. הסדרה לוקחת את העלילה למקום אפל יותר משמעותית, אחרי עונה 3 שהייתה מלאה באתנחתות קומיות. היא עושה את זה בצורה חכמה, ולא ממקום של רצון של הסדרה להיות ״יותר בוגרת״. היא עדיין סדרה על ילדים, ולא מאבדת את הקסם הזה שלה, אבל כולם גדלים עם הזמן; אני לא רוצה להישמע פלצנית מדי, אבל יש פה מטאפורה להתבגרות מהי: המפלצת הגדולה מהעונה הראשונה היא נבל שולי בעונה הרביעית, ונותר רק לדמיין מה יבוא בעונה החמישית.
העונה הרביעית מעוררת הרבה סוגים של רגשות. היא מותחת מאוד, לא בשונה מהעונות הקודמות, אבל הרבה יותר. היא שוברת את הלב ברגעים מסוימים. היא מצחיקה בנקודות, מפחידה בנקודות אחרות, אבל יותר מהכל, העונה הרביעית של ״דברים מוזרים״ מרגשת. בכיתי מספר פעמים במהלך הצפייה, בעקבות רגעים שאפרט בחלק שאינו נטול ספוילרים בהמשך, אבל רק אוסיף שבפרק האחרון כבר ממש הייתי צריכה לנגב את הדמעות עם טישו. אם לא התחלתם לראות את הסדרה, עצרו פה את הקריאה, ורוצו לראות.
אזהרה: ספוילרים לעונה הרביעית מנקודה זו והלאה
יש הרבה רגעים באמת מופלאים בעונה הזו. יש כמובן את הרגע שכל העולם דיבר עליו, ועכשיו תורי: בפרק הרביעי, כשווקנה (ועקנין בעברית) המנוול מנסה לקחת את מקס, ולוקאס, דסטין וסטיב הנסיכים מצילים אותה עם השיר Running Up That Hill של קייט בוש – רגע שהפך את השיר לטרנד גלובלי והטיס אותו לפסגת המצעדים בחצי עולם (ועל הדרך הרוויח מיליונים בתמלוגים לקייט בוש, שזה אחלה בונוס). אבל הוא גם באמת יפה כי אפשר לתת לו פרשנות לפיה גם במפגש עם החלקים הכי אפלים במיינד, עדיין אפשר לנצח אם זוכרים משהו ששווה לחיות למענו, וכו׳. בהמשך העונה סיידי סינק ממשיכה להיות לא פחות ממצוינת, ונותר רק לקוות שמקס תצא מהקומה שוועקנין הכניס אותה אליה, ושסינק תזכה במלא מלא פרסים.
עוד משהו מרגש שקרה העונה, שקצת עבר מתחת לרדאר: האחים דאפר אישרו משהו שכולנו הרגשנו ממזמן, והוא שוויל באיירז הוא הומוסקסואל, ומאוהב בחברו הטוב מייק (המעצבן). למרות שהייתה ביקורת על כך, לעניות דעתי הדרך שבה הציגו הזה, בצורה נרמזת בזמן שיחה מרגשת בין שני החברים, הייתה מעולה ומרגשת יותר מאשר אם היו מראים את וויל צועק את המיניות שלו מהגג. המשחק המעולה של נואה שנאפ בסצנות האלה גם עזר. בנוסף, העונה סוף סוף נותנת למעריצים משהו שהם חיכו וקיוו לו כבר שנים: רגע רומנטי סוער בין הופר לג׳ויס, הלא הם ג׳ופר. גם העונה אילבן עברה מסכת עינויים, שכמובן יצאה מהם מחוזקת ויותר bad-ass מאי פעם.
ולבסוף, אי אפשר לסיים את הכתבה מבלי להקדיש פסקה אחת לאדי מאנסון, הפתעת העונה, וכן שברון הלב של העונה. השחקן ג׳וזף קווין דייק את הדמות והצליח להראות את כל הרבדים שמרכיבים אותה, ככה שההתאהבות של הצופה הממוצע וממוצעת בו הייתה מיידית. הוא היה הכל: שנון, מסכן, מעורר רחמים, טוב-לב, אכפתי, ובהחלט הדמות הכי רוקנרול שאי פעם הייתה בסדרה. ההחלטה של האחים דאפר להרוג אותו שברה מיליוני לבבות ברחבי העולם, אבל לפחות לפני זה הם סיפקו את אחת הסצנות הטובות שראיתי על מסך הטלוויזיה אחרונה, סצנת העטלפים האגדית לצלילי מטאליקה.
לסיכום: טלוויזיה מופלאה ומצוינת שמשאירה אותי עם תהייה איך אצליח להעביר את הזמן עד העונה החמישית והאחרונה ב2024.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה