היום יצא אלבום הבכורה של אייזק השני, הלא הוא Isaac the 2nd – ושמו "Nursery Rhymes". אייזק הוא ראפר ישראלי-גיברלטרי שלאט לאט יעשה את דרכו ללב ההיפ הופ הישראלי, ואלבום הבכורה שלו הוא הוכחה מעולה לכך שיש סיבה מצוינת לדבר הזה: האלבום מורכב מתשעה שירים, שכולם נכתבו על ידי אייזק והם תוצר של הפקה מקומית ואיכותית בטירוף. בין הביטים המעולים לליריקה החדה של אייזק, מסתתר סיפור כואב וכנה על כמה מהרגעים הכואבים ביותר של האמן.

האלבום הוא ממש אוטוביוגרפיה, ומספר את הסיפור של אייזק מפרספקטיבה של משבר קצת-לפני-אמצע-החיים: סיפורו של בחור צעיר וחכם, מלא שאיפות וכישרון, אבל גם כזה שצריך להתמודד עם מחשבות רעות ויצר הרס עצמי. אם לפעמים כשחושבים על ראפרים מדמיינים מישהו שמדבר על כמה שהוא מלך ומנסה לפאר ולהאדיר את עצמו, הראפ של אייזק מגיע ממקום אחר לגמרי: מקום יותר שבור, מקום שבא לחשוף את כל מה שכואב – אבל גם בסוף להשאיר מקום לצמיחה.

יש פה מקום לאיזשהו גילוי נאות: אני מכירה את אייזק. אפילו היטב. כלומר, אייזק הוא ממש חבר. ולא רק זה – בשיר המצוין שפותח את האלבום, "WOW", מתארח בפזמון זמר שהוא לא אחר מאשר בן – בן הזוג שלי (שיש לו קול נפלא, אבל פה באמת יש הטיית שיפוט שאין להתעלם ממנה). לכאורה אפשר לחשוב שהדעה שלי על המוזיקה של אייזק מושפעת מזה, אבל אני מרגישה שקורה פה ההפך: ציפיתי לשמוע את האלבום ולחשוב "וואי איזה חמוד" וסתם לפרגן לחבר על הצעד האמיץ, אבל בפועל קרה משהו הרבה יותר חזק מזה: נפלה לי הלסת. באמת מדובר באלבום מצוין, כזה שהיה מרשים אותי אם היה מגיע מכל אמן אחר – וזה עוד בתור מישהי שאיננה מעריצה גדולה של היפ הופ. וההיכרות של אייזק היא באיזשהו מקום בונוס; כאמור, מדובר ביצירה לחלוטין אוטוביוגרפית, ולראות איך אייזק הפך דברים שהוא עבר ליצירות מוזיקליות כאלה, רק מעצים את החוויה. 

לטעמי יש שלושה דברים שהופכים את האלבום הזה לכזה טוב. בראש ובראשונה, האלבום מיוחד בגלל הכנות שלו: אייזק מדבר על כל מה שכואב בלי לעדן ובלי לצנזר, ועל הדרך סוחף את מי שמאזין ומאזינה יחד איתו לאיזשהו מסע שהוא עבר בעצמו. הוא לא מבקש שנאהב אותו או שנעריץ אותו – הוא מבקש שנבין אותו. וזה מביא לדבר השני שמצוין באלבום, שזו הליריקה של אייזק: האלבום כולו באנגלית, ואייזק עושה שימוש מופתי בכל מה שיש לשפה הזו להציע כדי שנצליח להיכנס לראש שלו ולהבין את החוויה שלו, עם ליריקה שלפעמים היא ממש גאונית, כמו "All my love, buried in a once-upon-a-time cemetery". כל שיר גורם לסקרנות לשמוע את השיר שבא אחריו. ולבסוף, יש את הקול של אייזק. העומק והחספוס שלו הוא כזה שאי אפשר להתעלם ממנו או לשכוח אותו, והוא מתכתב בצורה מושלמת עם המילים הכואבות שהוא כותב.

הרגע המרגש ביותר בכל האלבום מבחינתי, וללא צל של ספק, הוא השיר "AM Prayers" – אייזק מלווה אותנו במחשבות שמלוות אותו בבקרים בצורה הכי כנה שיש. חוסר ביטחון, חוסר מוטיבציה, מאבק עם התמכרות, אכזבה מהעולם ומעצמו, לצד תזכורת לעצמו שהוא לא מוותר – דברים שהוא אומר לעצמו כמעין תפילת בוקר חרישית. ההפקה של השיר נפלאה, והחוויה של ההאזנה בשיר היא באמת מרגשת, ולוקחת מי שמאזין לו מהמקום הכי נמוך למקום מחזק ומעצים.

וזה בדיוק המסע שיש באלבום הזה: מרגעים קשים, אפלים, ושירים שבאמת שוברים את הלב, לשירים שמזכירים לאייזק – ועכשיו לעולם – שיש סיבה טובה שהוא עושה את מה שהוא עושה, ושיש סיבה טובה לכך שאנחנו מקשיבים לו. אחרי ההרס העצמי, הדיכאון והמשברים, האלבום נגמר באופטימיות זהירה, בביטחון עצמי שנבנה לאט מחדש. לא סתם לקראת הסוף הוא חותם אותו כשהוא תובע מכל מי שמאזין לו – "It's the word of Isaac – Realize it". וזה בדיוק מה שעשיתי: ונהניתי מכל רגע.