לפני כשבוע יצא "Red (Taylor's Version)", ההקלטה המחודשת של טיילור סוויפט לאלבומה הרביעי, "Red". זהו חלק ממהלך כולל שלה במסגרתו היא מקליטה מחדש את ששת אלבומיה הראשונים כדי לנכס מחדש את הבעלות עליהם, אחרי שהזכויות עליהם נמכרו ללא הסכמתה. הסברתי לעומק למה טיילור עושה את זה בכתבה על האלבום הראשון שהקליטה מחדש, "Fearless". האלבום הנוכחי נחשב במקור לאחד מאלבומיה המשמעותיים ביותר, ובו החלו הניצנים של המעבר מקאנטרי לפופ.
בדומה לפורמט בפעם הקודמת, האלבום מורכב מהקלטות מחודשות של כל השירים המקוריים באלבום, שנשמעות כמעט זהות לחלוטין למקור, אבל התווספו אליהן שירים "מן הכספת" – שירים שטיילור כתבה אבל מעולם לא עברו את הקאט הסופי ונותרו על רצפת חדר העריכה. חווית ההאזנה ל"Red (Taylor's Version)" סה"כ אינה מאוד שונה מחוויית ההאזנה להקלטה המחודשת של "Fearless". השירים אכן נשמעים כמעט זהים, ולמעט תחושת נוסטלגיה חמימה, אין הרבה חדש בהאזנה אליהם. השירים שנגנזנו – ובכן, חלקם נגנזו מסיבה טובה.
נחמד לשמוע את טיילור מבצעת שני שירים שבמקור כתבה עבור אמנים אחרים – "Babe" ו"Better Man", וכן לשמוע את השיר שובר הלב "Ronan", שבמקור הוציאה למטרות צדקה (השיר הוא בגדול על ילד קטן שנפטר מסרטן). שומעים שטיילור בת ה31 גאה בשירים שכתבה לפני עשור, שומעים את ההשקעה שלה בכל פרט קטן של ההפקה, אבל בסופו של דבר: זה פשוט כמו להאזין שוב לאלבום המקורי.
אבל ההישג הגדול, והרגע שייצר הכי הרבה ציפייה (ולאחר צאתו – הכי הרבה באז), הוא הקלטה המחודשת של השיר "All Too Well". השיר, שבמקור אורכו כחמש דקות ולכאורה נכתב על הפרידה של טיילור מהאקס ג'ייק ג'ילנהול, היה מהבולטים באלבום המקורי ונחשב בעיניי מבקרי מוזיקה רבים לשיר הטוב ביותר בכל הרפרטואר המפואר של סוויפט, אמירה שאני באופן אישי מסכימה איתה נחרצות. ולא רק אני – גם קהל המעריצים הנאמן של טיילור, הסוויפטיז. השיר הפך לחביב הקהל, זה שהמעריצים צורחים בהופעות, זה שמילים ממנו הפכו לקעקועים וטקסטים בפינטרסט. טיילור עברה איתו תהליך בהופעות, מימים בהם ניגבה דמעות אחרי ששרה אותו לייב, לימים בהם היא צורחת אותו יחד עם הקהל, גאה ומחויכת מאוזן לאוזן.
וטיילור סוויפט יודעת את כל זה. במקור, השיר נכתב באורך עשר דקות, אבל בגלל שהיא רצתה להכניס לאלבום שיר באורך "נורמלי", היא נאלצה לקצר ולערוך, וכך התקבלה גרסת חמש הדקות. אבל בגלל שטיילור סוויפט מכירה את המעריצים (ואת מבקרי המוזיקה, ואת הביזנס) היטב, היא ידעה שהשחרור של "Red (Taylor's Version)" הוא הזדמנות מעולה לתת לכולם את מה שהם רוצים, ולהקליט מחדש את השיר בגרסתו המלאה והמקורית, שאורכה עשר דקות בדיוק.
אני רק יכולה לדמיין איזו חוויה מוזרה זו, לצלול חזרה לשיר שכתבת בעת שברון לב מטלטל על מישהו שפעם אהבת. עבר מאז עשור, ובין אינספור הישגים במוזיקה וריבים מתוקשרים, טיילור סוויפט גם נכנסה לזוגיות יציבה עם השחקן ג'ו אולווין, שנמשכת כבר חמש שנים. כמה מוזר ודאי היה לה לנסות להיזכר כמה האקס פגע בך אחרי שכל כך אהבת אותו, כדי להביא את אותן האימוציות להקלטה המחודשת. הרי "All Too Well" הוא לא סתם עוד שיר – הוא קתרזיס, התפרצות של רגש וכאב. איך אפשר לפתוח את תיבת הפנדורה הזו, ועוד להוסיף לה חמש דקות?
אבל היא הצליחה. לגרסת עשר הדקות של השיר התווספו שלושה חלקים חדשים שהיו חלק מהטקסט המקורי של השיר. זו הייתה חוויה סוריאליסטית להאזין לגרסה הארוכה בפעם הראשונה, ולראות בתים חדשים צצים בשיר שאני מכירה כל מילה ופסיק בו. לכאורה, הבתים החדשים לא באמת מספרים משהו שלא ידענו, אבל אני לא יודעת להסביר איך, הם משלימים את הסיפור. השיר המקורי נגמר בפורטה שכזה, אחרי פזמון אחד אחרון. הגרסה הארוכה נגמרת בכעט מלמולים, בטיילור חוזרת על אותו משפט ואותן מילים שוב ושוב. וזה כל כך מסתדר עם הרגש שהיא מנסה לייצר פה – שברון לב שמביא לכמעט טירוף, להבעה של כאב בחזרתיות מחרפנת שלא מביאה שום דבר חדש אבל שאי אפשר להפסיק להביע.
בנוסף, בגרסה הזו, טיילור סוויפט הרבה יותר עוקצנית, הרבה יותר מאשימה, הרבה יותר מתעסקת באקס ולא רק בחוויה שלה. זה חסרון ויתרון של הגרסה הזו. זה חסרון כי זה מערפל את הטון של השיר, טון שבמקור היה ברור כשמש. זה כבר לא רק שיר על פורקן הכאב של הפרידה, אלא גם שיר של "להראות לאקס מה זה". אם העולם כבר לא היה יודע כמה מופתי השיר המקורי, כנראה שהגרסה הזו הייתה נתפסת כמעט מבולגנת או מפוזרת. אבל זה בעיקר יתרון, כי הבלאגן והפיזור האלה הם כנראה באמת מה שהיא חוותה – רגשות שנעים בין כאב לכעס ליצר נקמנות, והם כולם חלק מאותו מסע רגשי של פרידה שטיילור סוויפט לוקחת אותנו אליו.
ולא רק זה. טיילור לא רצתה להסתפק בחוויית שמע בלבד, ורצתה להוסיף עזרים ויזואלים. אז בנוסף לשחרור השיר בגרסת העשר דקות, היא גם הוסיפה סרט קצר בבימויה, ובכיכובם של סיידי סינק (מאד מקס מ"דברים מוזרים"), ודילן או'בריאן ("הרץ במבוך"), אשר מגולל את סיפורה של אותה מערכת יחסים. מדובר בתוכן אוטוביוגרפי לחלוטין. הסרט הקצר (אפשר פשוט לקרוא לו קליפ. זה קליפ) הוא ויזואליציה למה שטיילור שרה בשיר, כמעט אחד לאחד – מדובר בייצוג מאוד ליטרלי. זה אולי לא הכי מתוחכם, אבל זה בהחלט לא רע, כי מדובר בעוד מדיום שבו טיילור מצליחה להעביר בהצלחה כמה שבורה היא הייתה מהפרידה הזו. יש סצנה שסיידי (שמגלת את טיילור כביכול) בוכה בהיסטריה במיטה וכמעט בוכים יחד איתה. קשה להתעלם מהרגש העוצמתי שיוצא מהשיר הזה, גם עשור שלם לאחר שנכתב, ומרגש לשמוע את הסצנות שדמיינתי בראש באות לכדי קיום במציאות ומשוחקות על ידי שני שחקנים נפלאים.
"Red (Taylor's Version)" הוא אולי לא החידוש הכי מחדש, אבל טיילור סוויפט בכזה מעמד בעולם המוזיקה, ועם המעריצים שלה בפרט, שהיא באמת יכולה (וצריכה) לעשות כל מה שעולה לרוחה. ההקלטות מחדש האלה הן בסופו של דבר צעד כלכלי ועסקי לחלוטין, אבל טיילור כמו טיילור עושה אותו בצורה חכמה ומוסיפה לו המון נשמה. היא מייצרת באז תקשורתי, והמכירות בהתאם, אבל גם גורמת למעריצים שלה להרגיש שהיא עושה את זה בעיקר בשבילם, ועל הדרך אוספת מעריצים חדשים. וכולם רוצים עוד ועוד. יש עוד ארבעה אלבומים שממתינים להקלטה מחודשת (ולזו של "1989" אני מחכה בקוצר רוח), ועוד אינספור הזדמנויות שההייטרים שעוד נותרו יבינו שמדובר בכותבת השירים מהגדולות ביותר של דורנו. עד אז, אני אהיה במיטתי, מאזינה בפעם המאה לAll Too Well (10 Minute Version). תחזיר לה את הצעיף ג'ייק ג'ילנהול, יא רשע.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה