השבוע עלה בארץ הסרט התיעודי החדש של הניו יורק טיימס, "לשחרר את בריטני", שמספר את סיפורה של כוכבת הפופ האולטימטיבית בריטני ספירס. לא מדובר בעוד סרט בסגנון "עלייתה ונפילתה של מלכת הפופ" – במקום, הסרט מספק פרספקטיבה חדשה ומרעננת לאופן שבו התקשורת התייחסה לבריטני לאורך כל השנים, ואיך אופן ההתייחסות הזה הוביל למשבר הידוע לשמצה של שנת 2007, שנגמר באפוטרופסות של אביה על כל נכסיה והחלטותיה, חזקה שהיא מוחזקת תחתיה כבר למעלה מ13 שנים, והובילה לתחילתה של תנועה בשם FreeBritney.
אתחיל ואומר שמדובר בסרט מרתק, אבל מכעיס קשה לצפייה. הוא מראה איך התקשורת אף פעם לא שחררה מבריטני ספירס: תחילה העיסוק האובססיבי בבריטני נסיכת הפופ המושלמת, אח"כ העיסוק האובססיבי בבריטני הפרובוקטיבית ולבסוף העיסוק ההרבה-יותר-מאובססיבי בבריטני האמא הכושלת, שלא מפסיקה להיכנס לצרות ולחלוטין איבדה את השפיות. הסרט מציג את המשבר שחוותה ב2007 כתגובה כמעט טבעית לסיר הלחץ הזה, והחוסר הגינות המשווע ביחס של כולן וכולם כלפיה באותה התקופה.
ההצלחה הגדולה של "לשחרר את בריטני" היא בכך שהוא עושה יותר מלהיות אינפורמטיבי: הוא לא רק מצליח לספר את הסיפור העצוב והמצמרר בצורה מרתקת שמראה איך דבר הוביל לדבר, אלא גם לוקח אחריות על היחס שבריטני קיבלה כל השנים. הניו יורק טיימס, כגוף תקשורת, מצביע דווקא על התקשורת בתור האשמה העיקרית במצבה של בריטני. הוא משאיר מסר רחב ועמוק יותר על איך התייחסנו אליה, ההשלכות של היחס הזה ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך על היחס כלפי נשים בתעשיית הבידור בכלל.
כשבריטני ספירס פרצה לראשונה, כנערה צעירה נוטפת כישרון ואמביציה, העניין הציבורי בה היה עצום ומיידי. כל גופי התקשורת עסקו בכפייתיות בחייה האישיים, ובפרט בבחירות המיניות שלה. בקטע חולני, מנחי תכניות אירוח שמבוגרים ממנה בעשרות שנים הרגישו בנוח לדבר איתה על החזה שלה ולשאול אותה אם היא בתולה. זה קרה בגלל שבתקשורת בריטני לא הוצגה בתור נערה, אלא בתור מוצר: ההתגלמות הגשמית של החלום האמריקאי, יצור מושלם עשוי פורצלן שאין לו פגמים, ובהתאם גם אין לו רגשות.
כשבריטני ספירס הלכה והתפרסמה, ובהתאם גם גדלה והתפתחה, העיסוק הפך לאובססיבי עוד יותר. בשונה לזמרים גברים שהיו בני גילה, התקשורת בחרה לדבר על ולנתח כל בחירה וכל בחור שבריטני נצפתה איתו בציבור. כי כמובן, כשזמרת בשנות ה20 המוקדמות לחייה יוצאת לדייטים זה ראוי לברייקינג ניוז, אבל כשזמר עושה את זה, זה טבעי ולגיטימי לגמרי. הפפראצי הפך לאינטנסיבי יותר, ודי יצא מכלל שליטה לקראת 2006-2007, אחרי הנישואין והגירושין של בריטני מקווין פדרליין וההתמודדות שלה עם חווית האמהות.
כשצלמי פפראצי עוקבים אחרייך בכל שניה שאת יוצאת מהבית, ולא עוזבים אותך אפילו כשאת מתחננת בדמעות, אפשר להניח שתחושי מצוקה. וזה כנראה מה שקרה לבריטני. התקשורת, יחד עם הציבור, הסתערה על זה: כל משבר קטן, כל טעות קטנה הפכו למושא ללעג ולשיח. כמה כיף זה להעניש את בריטני על כך שהיא כבר לא הנסיכה האמריקאית המושלמת, תואר שנראה שהיא מעולם לא ביקשה לעצמה, אלא אישה פגומה, וכמה קל זה לשכוח שמאחורי כל בדיחה אכזרית או שער של צהובון מסתתרת אמא לילדים שהעולם שלה מתמוטט.
משם, "לשחרר את בריטני" ממשיך לנושא המרכזי שלו, שהוא נושא האפוטרופסות של בריטני. בקצרה: מאז המשבר המתוקשר של 2007, בו בריטני נמצאה לא כשירה נפשית כדי לנהל את ענייניה, היא נמצאת תחת אפוטרופסות של אביה, ג'יימי ספירס. המשמעות של הדבר היא שלג'יימי, ורק לו, יש את הסמכות לקבל החלטות בענייניה הכלכליים, תעסוקתיים, בריאותיים ועוד. המצב הזה קיים כבר למעלה מ-13 שנים, למרות שלכאורה בריאותה השתפרה, מה שניכר בכך שהיא הוציאה אלבומים מצליחים ויצאה לסיבובי הופעות מאתגרים. אך האפוטרופסות נשארה.
עם השנים, מעריציה המסורים של בריטני התחילו לחשוב שמשהו במצב הזה לא תקין, ושבריטני במידה רבה מוחזקת באפוטרופסות הזו בניגוד לרצונה, בגלל שהיא רווחית עבור אנשים מסוימים – בפרט אביה. הדבר התחיל את תנועת FreeBritney, שמדברת על חוסר הצדק שבמצב וקוראת לשחרורה של בריטני ממנו. כתבתי בהרחבה על הסיטואציה הנוראית שהיא מצויה בה באוגוסט האחרון. הדבר היחיד שהשתנה מאז, לצערי הרב, הוא שהבקשות של בריטני להשתחרר מהאפוטרופסות ולהעביר אותה לאמה נדחו.
ועם זה הסרט משאיר אותנו. הייתי שמחה להגיד שיש איזה טון אופטימי בסופו, חדשות טובות או תפנית עלילה חיובית. החוק בארצות הברית לא פועל לטובתה של בריטני במצבה הנוכחי, ואפוטרופסות היא תרחיש משפטי שמאוד קשה להשתחרר ממנו אם האפוטרופוס לא מביע את הסכמתו לכך. אבל הסרט עושה דבר מאוד חשוב: הוא מעלה את הסיפור למודעות בינלאומית, וכידוע בארה"ב, פופולריות ויח"צ יכולים לעזור להניע תהליכים משמעותיים.
בין היתר, הסיפור של בריטני הוא שיעור מהותי עבורי ועבורנו על האופן שבו אנחנו בוחרים ובוחרות להתייחס לנשים מפורסמות. האם אנחנו בוחרות להתעסק בזוגיות שלהן הרבה יותר מאשר ביצירה שלהן? ישנה אמירה ישנה שתמיד נזרקת כשעוסקים בחיים האישיים של סלבריטאיות – "טוב, הן עשו את הבחירה להיות מפורסמות". האמנם? האם זמרת או שחקנית צעירה שרוצה לעסוק באומנות שלה בחרה לתת דין וחשבון לצהובונים על הסקס שלה מלפני יומיים, או שזו שטות מיזוגנית שהמצאנו כדי שנרגיש קצת יותר בנוח עם החטטנות שלנו?
מעניין לחשוב מה היה עולה בגורלה של טיילור סוויפט, אחרי שב2016 התקשורת הובילה קמפיין שחגג את קיצה (עם ההאשטאג הנוראי #TaylorSwiftIsOverParty) אחרי הריב המתקושר עם קים וקניה. זה אותו נרטיב: נסיכה אמריקאית מושלמת שעולם התקשורת אובססיבי לחייה הפרטיים ולמערכות היחסים שבוחרת לנהל, ומנצל את המפלה הראשונה כדי לנתב את האובססיה למקום של בוז ולעג. אילו הייתה אישה קצת פחות חזקה, או הייתה לה רשת תמיכה פחות חזקה, יכול מאוד להיות שגם סוויפט הייתה נשברת.
ועבור בריטני, לא נותר אלא לאחר את כל הטוב שאפשר לאחל. אני באופן אישי יכולה להגיד שאני חייבת לאישה הזו את האהבה שלי למוזיקה: אני זוכרת את עצמי בגיל 6 עוברת עם אבא שלי במספר חנויות דיסקים עד שהצלחתי לרכוש את אלבום הבכורה שלה, וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה שישבתי לבד עם עצמי והאזנתי למוזיקה שכל כך נהניתי ממנה. כולנו חייבים לבריטני התנצלות ענקית, כי כולנו לקחנו חלק בקרקס התקשורתי הזה ברמה כזו או אחרת, ולמלכת הפופ מגיע הרבה יותר מזה.
הסרט "לשחרר את בריטני" זמין לצפייה ביס ובהוט, וכן ב-Hulu
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה