"Positions", אלבומה השישי של נסיכת הפופ והילדה הכי מגניבה באינסטגרם, אריאנה גראנדה, שוחרר לאוויר העולם ביום שישי האחרון. האלבום הגיע קצת יותר משנה וחצי אחרי אלבומה האחרון, ולאור ההצלחה המסחררת של אריאנה בשנתיים האחרונות, הציפייה הייתה שהאלבום החדש יהיה לא פחות ממדהים, תוצר של שלוש שנים של התבגרות והתהוות מוזיקלית. בפועל, התוצאה היא אחרת.
השנים האחרונות בחייה של אריאנה לוו בשיאי קריירה חדשים לצד מספר משברים אישיים. אלבומה הרביעי, "Sweetener" יצא כשנה אחרי הפיגוע במנצ'סטר, בו נהרגו 22 אנשים מחוץ להופעה שלה. פחות מחצי שנה לאחר מכן היא שיחררה בהפתעה את "thank u, next", אלבומה החמישי, זמן קצר אחרי המותו הטראגי של מאק מילר וכן האירוסים והפרידה המתוקשרים מפיט דיווידסון. עם שני האלבומים האלה, נראה היה שארי סוף סוף מצאה את הסאונד שלה – סאונד בוגר ומתון יותר, שילוב בין פופ לR&B מלא בהרמנויות ווקאליות נעימות. שני האלבומים זכו לשבחים מצד המבקרים וכבשו מצעדים, ואריאנה אפילו זכתה בגראמי הראשון שלה.
עכשיו היא חזרה עם "Positions", אלבומה השישי. אחרי שביססה את עצמה כמעצמת מוזיקה ומלכת פופ בהתהוות, הציפיות היו גבוהות. אבל בפועל, אחרי שמיעה ראשונה, שניה ואף שלישית – הרגשתי שהאלבום פשוט אינו מקורי. הוא לאו דווקא לא מקורי בהשוואה למוזיקת פופ אחרת, אלא בהשוואה לאריאנה גראנדה עצמה. הוא פשוט נשמע כמו more of the same – עוד שירים שנשמעים כמו אלה של שני האלבומים האחרונים, עם מקצבי R&B, הרמוניות ווקאליות ושמות שרשומים באותיות קטנות כי ארי מגניבה מדי בשביל capital letters.
בשני האלבומים הקודמים, הסאונד האחיד והכמעט מונונטי התפרש כחיפוש עצמי, והזמן הקצר בין שניהם גרם להם להרגיש כמו שני חלקים של אותו הסיפור: סיפור ההתבגרות של אריאנה בצל כמה אירועיים טראגיים. זה עבד, וזה עבד מעולה. אבל הפעם הייתה ציפייה לראות פרק חדש בסיפור ההתבגרות הזה. בפועל, התוצר שהתקבל הוא המשך ישיר, ולאו דווקא רצוי, של "sweetener" ו"thank u, next", ואם לומר את האמת – הפחות מעניין מבין השלושה.
בשונה לשני האלבומים הקודמים, האלבום הזה מתמודד עם הרבה פחות טרגדיות ויש בו הרבה פחות שירים שנכתבו כמנגוני התמודדות. השירים עוסקים בעיקר בכמה כיף זה להיות בת 27, מאוהבת וחרמנית. מהמם, שלא תבינו אותי לא נכון – זה נראה לי דבר מאוד עצוב להניח שרק עצב ואובדן יכולים להוביל למוזיקה טובה. אריאנה כיוונה לייצר סדרה של שירים קליליים וכיפיים – כמו "motive", שת"פ עם דוג'ה קאט שהוא אחד מההיילייטים, ו"nasty". אבל הכיף הזה נחמד כששומעים את המוזיקה, אבל בשונה ללהיט פופ אמיתי, הוא לא נשאר ונדבק. אולי אם הייתה מוסיפה עוד כמה מפיקים שוודיים לצוות של האלבום, הביקורת שלי קצת הייתה נשמעת אחרת.
יותר מהכל, יש משהו מאוד שכיח באלבום, במובן שקל לשכוח אותו. אני שמעתי את האלבום מספר פעמים, ולמעט שניים או שלושה שירים, אני לא זוכרת איך אף אחד מהשירים נשמעים. הם פשוט לא נכנסו לי לראש – בשונה ללהיט כמו "No Tears Left to Cry". הכל בדיעבד נשמע כמו בליל אחד של הרמוניות ומקצבי R&B, קולקטיב של שירים שהם נורא נעימים כל אחד לחוד, אבל כששומעים אותם אחד אחרי השני, מרגיש כאילו כמעט אין הבדל ביניהם.
זה דבר נפלא כשאמן או אמנית מוצאת את הסאונד שלה. זה מאפשר לה להבדיל את עצמה מכל השאר, ולייצר איזשהו משהו שכל אוזן מצליחה מיד לקשר ולשייך אליה. עם אריאנה גראנדה זה אפשר לה לצאת מהמשבצת של "עוד כוכבת ילדים שמנסה לעשות מוזיקה" ולקבל את ההערכה שהיא ראויה לה. יש סיבות אינספור לכך שהיא הגיעה למעמד שהיא הגיעה אליו: היא מייצרת פופ איכותי, ויותר מהכל – עכשווי. כמו הדמות שגילמה בקליפ של "thank u, next", אריאנה גראנדה היא הרג'ינה ג'ורג' של עולם הפופ (מינוס רוע הלב) – היא עושה את מה שכולן רוצות לעשות. הקול שלה באמת יוצא מן הכלל, והיא מצליחה להוות מודל לחיקוי ופופ-סטאר למופת.
אבל ישנו גבול דק מאוד בין לייצר סאונד אישי ומקורי ולהישאר נאמנה אליו, לבין לייצר מוזיקה שחוזרת על עצמה ואלבומים שנשמעים אותו דבר. אריאנה גראנדה מוכשרת כמו שד, והיא יכולה באמת לעשות מה שהיא רוצה. אני באמת מאמינה שבהיסטוריה של פופ בתקופה שלנו, השם שלה יהיה מהשמות הראשונים שיעלו. אם היא תמצא את האיזון המושלם בין הR&B שליבה נוטה אליו לפופ שהפך אותה לכוכבת שהיא, השמיים הם באמת הגבול, ואולי גם הם לא. אבל "Positions" הוא לא האלבום שיביא אותה לשם, וכמו שאני לא זוכרת יותר מדי ממנו 24 שעות אחרי ההאזנה, גם ההיסטוריה כנראה לא תזכור, וכשנדבר על הקריירה המטורפת של ארי, "Positions" לא האלבום הראשון שיעלה.
הפומלה - סוחטת את תרבות הפופ 
כתיבת תגובה