אני מתגעגעת לקולנוע. אני אוהבת סרטים מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל אני אוהבת אותם הרבה יותר כשאני ישובה על כיסא מרופד בצבע אדום אחרי שקניתי כרטיס במבצע כלשהו של חברת האשראי. יש משהו אחר לגמרי כשרואים סרט בקולנוע: הסביבה מאלצת את הצופה להתמסר לחוויית הצפייה, בלי שאפשר לדבר יותר מדי, להסתכל בטלפון תוך כדי או להיות מוסחת מהמתרחש מסביב. אבל רצתה הקורונה, ובתי הקולנוע סגורים כבר כמעט שמונה חודשים, ויחד איתם תעשיית הקולנוע: כמעט שלא יצאו סרטים חדשים השנה.
ביקום מקביל, את "משפט השבעה משיקגו" הייתי רואה בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר באיזה מוצ"ש כלשהו. אבל ביקום הנוכחי, בתי הקולנוע לא הולכים להיפתח בעתיד הנראה לעין, והדרך היחידה לצרוך קולנוע היא בסלון. כך גם הבינו מפיקי הסרט, שהבינו ששחרור הסרט לאקרנים שתוכנן לספטמבר 2020 לא הולך לקרות, ובחרו בסופו של דבר למכור את הסרט לנטפליקס. מדובר למעשה באחד הרגעים הקולנועיים הגדולים היחידים שקרו ויקרו השנה, ובחרתי להתענג על כל שניה ממנו. 

"משפט השבעה משיקגו" עוקב אחרי הסיפור האמיתי והבלתי ייאמן של שבעה פעילים פוליטיים בשנות השישים, אשר הועמדו למשפט על קשירת קשר והסתה להתפרעויות לאחר שארגנו הפגנות מחאה בשיקגו על המלחמה בויאטנם. למרות ששבעת הנאשמים לא באמת היו קשורים פוליטית וייצגו מספר קבוצות שונות, הסרט מראה איך המשפט הזה היה תוצר של רדיפה פוליטית ולנאשמים לא באמת היה צ'אנס להוכיח את חפותם. הסרט נאמן מאוד לעובדות – הסיפור כל כך מכעיס שהתחושה שחלקו בדוי הייתה יכולה לספק מידה מסוימת של נחמה. הרגע הכי פיקטיבי בסרט הוא גם הרגע היפה ביותר בסרט, שמגיע ממש בסופו.

אחת מנקודות החוזקה של "משפט השבעה משיקגו" היא צוות השחקנים, ולמרות שמדובר בסרט על חבורה של גברים אמריקאים, חלקו הארי מורכב משחקנים בריטיים: אדי רדמיין החתיך (סליחה על ההחפצה, הוא גם מוכשר) משחק את טום היידן, סטודנט ואקטיביסט שמנסה לשמור על מידה של דיפלומטיות לאורך כל המשפט. סשה ברון כהן משחק את אבי הופמן, אקטיביסט רדיקלי שיותר קרוב לארכיטיפ של ההיפי ועושה מהמשפט צחוק. אחרי שמתגברים על הקומיות של המבטא שלו והעובדה שמדובר בסשה ברון כהן, המשחק שלו סה"כ מעולה והדמות מתאימה לו כמו כפפה ליד. עוד בסרט: מארק ריילנס משחק את עורך הדין המצוין של השביעייה וג'וזף גורדון לויט, שהוא בערך השחקן האהוב עליי, בהופעה די משעממת של דמות די משעממת. 

את הסרט ביים אארון סורקין, שגם כתב את התסריט. הוא נעתר לאתגר הבימוי אחרי שבתכנון המקורי ספילברג היה אמור לביים את הסרט ובסוף זה לא קרה בגלל ענייני תקציב. הבימוי של אהרון סורקין לא מבריק במיוחד, אבל הכתיבה שלו כן: נקודת חוזק נוספת בסרט היא הסיפור והאופן בו הוא מספר אותו. כנראה ישראלים רבים לא מכירים את החלק הזה בההיסטוריה האמריקאית – ואני ביניהם לפני הצפייה בסרט – וזה היה מדהים להיחשף אליו. סורקין הצליח לשזור את מהלך המשפט עצמו יחד עם האירועים שהובילו אליו ולהראות את הרבדים הרבים של אי-הצדק שחלו במהלך המשפט ואת הדינמיקה העדינה בין שבעת הנאשמים. 

"משפט השבעה משיקגו" מאוד רוצה להיות סרט רלוונטי, כזה שמשתמש בסיפור מלפני כמה עשורים כדי להזכיר לנו שאי-צדק עדיין נמצא בכל מקום גם שנים אח"כ, והוא לא יכל לבחור בתזמון מוצלח יותר: שנת 2020 התאפיינה בהפגנות רבות בכל העולם, ובארה"ב בפרט, אחרי שמאות אלפים יצאו להפגין ברחובות נגד אלימות משטרתית וגזענות מערכתית. גם פה בארץ הסרט הגיע בדיוק בשיאו של דיון ציבורי על החשיבות הדמוקרטית של הזכות להפגין, ותזכורת צורבת לכך שהמשטר לא תמיד רודף צדק.  

למרות שהוא לא סרט מושלם, "משפט השבעה משיקגו" מזכיר לנו קולנוע מהו: הוא משתמש בצוות שחקנים נפלא וסיפור מרתק כדי לשאוב אותנו לזמן ומקום אחרים אבל להראות רעיונות שרלוונטיים לא פחות. יכול להיות שבאותו היקום המקביל, בו הייתי רואה את הסרט בקולנוע לב, הוא היה מחוויר לעומת סרטים אחרים שהיו אמורים לצאת השנה. אבל אנחנו ביקום הנוכחי, בו עולם הקולנוע מרגיש בסכנה של ממש. "משפט השבעה משיקגו" הוא הדבר הכי איכותי שעלה למסכנו החודשים האחרונים, והוא מזכיר כמה הקולנוע חשוב, וכמו הדמוקרטיה – מזכיר שאנחנו צריכים להילחם עליו.

3/5